היום התחילה חופשת הפסח שלי. הבטחתי לעצמי שהיום בבוקר, אחרי הכושר, הבנק והדואר אתיישב לעבוד על הרומאן הבא. אבל כשנכנסתי לחצר התבוננתי בה, ואמרתי לעצמי, שזה בוקר מצויין לנקות קצת את החצר. הרי אני רוצה להתקין בה השבוע שער עץ נמוך, שקניתי במיוחד כדי שמיכאל ודניאל יוכלו לשוטט בחצר. אבל כדי שיעשו כן, עלי לנקות אותה למשעי.
אז הזזתי את המזגן וניקיתי את כל הטינופת מאחריו, והזזתי את העציצים וניקיתי מסביבם ומתחתיהם, ואחרי כן עברתי על החצר עם צינור מים.
ואז הבטתי במחסן. אמרתי לעצמי, שממילא עלי לחפש בו את הממיר שעלי להחזיר ל"הוט," אחרי שהתנתקתי מן הכבלים ועברתי ל"שידורי עידן." זו הזדמנות פז לנקות ולסדר קצת את המחסן לפני פסח.
אז הוצאתי ממנו את המנגל על הגז, את המחם, שני הכסאות המתקפלים וכסא הקיץ לים, את הטרמפולינה הישנה ששכחתי בו, ונהרסה בגשם, ואת האדנית הריקה ששמרתי בו, את מגרסת הנייר המקולקלת ואת פחי הצבע היבשים, את ערימת מעטפות הלוגו שנרטבה מגשם ואת ארבעת הארגזים ובהם מכשירי טלפון ישנים, מודמים שפג תוקפם, הארדיסקים של מחשבים מהמאה הקודמת והמון כלי עבודה ששכחתי שיש לי.
זרקתי חצי. כולל שני לוחות שעם גדולים, מעולים, ששימשו אותי לכתיבת "כשהמתים חזרו," ועם סיום הכתיבה אחסנתי אותם במחסן, מבלי לקחת בחשבון שהוא סופג מים.
הם נמלאו בטחב, שכבר נראה כמו אצות.
כשסיימתי עם החצר והמחסן נכנסתי הביתה, שתיתי מים, והסתכלתי מסביב.
נו טוב, עוד מגרה קטנה, אמרתי לעצמי.
אז רוקנתי את מגירת הסכו"ם. ואז ראיתי שמצע הפלסטיק, שהסכו"ם נחלק בו, מטונף.
אז מילאתי את כיור המטבח במים עם אקונומיקה ושפשפתי אותו.
ובאותה הזדמנות גם מיינתי כל מה שהיה במגירה.
ואז ראיתי את שתי המגירות מתחתיה. מגירת המוצרים ומגירת השמנים/חומצים.
נו מילא, אמרתי לעצמי. אם כבר אז כבר.
לתדהמתי גיליתי, ששני שליש ממוצרי המזון השמורים במגירה, פג תוקפם לפני שנה בערך.
שעועית, גריסים, עדשים ירוקים, הכול הלך לפח.
ואיתם גם בקבוקי חומץ מן המאה הקודמת.
איזור פחי הזבל מחוץ לחצר כבר נראה כמו מזבלה גדולה. הזזתי את האוטו כדי שאוספי האשפה יוכלו לגשת לערימה בקלות. אולי כך לא יכעסו וישאירו חצי ממנה במחאה.
נחתי עשרים דקות, לא הצלחתי יותר, ואז נסעתי להביא את הילדים הביתה מן המעון.
הלכנו לנגב חומוס, וכשחזרנו החלטתי לנקות רק את הפריזר.
כשסיימתי עם הפריזר אמרתי לעצמי, שהילדים ודאי יהנו אם אוציא את כל הסירים מארון הסירים המזוויע שיש לי – קרוסלה בעומק שלעולם אי אפשר להגיע עד סופו, ושתי כנפותיה מוטות אלכסונית מרוב משקל, מריבוי הסירים, הקומקומים, מחבתות הסטיקים וסירי הפלא והלחץ והטפאלאך והפומפיות, שאני שומר כאילו עוד יש לי בית קפה.
בקיצור, הוצאתי הכול, והזמנתי את הילדים לשחק.
מיכאל נהנה מאוד. דניאל בכה. הוא העדיף תשומת לב.
אז לקחתי אותו על הידיים, ועשיתי לו 'רוץ בן סוסי' ו'הרכבת ממהרת' עד שהתרצה, ואחרי כן למיכאל, ואז שבתי לניקיון.
מחר נשאר לי לטפל בטחב שהתפתח בחדר האמבטיה ובפינת הכביסה כתוצאה מחדירת המים בחורף.
בחיים לא עשיתי את זה לבדי. תמיד הזמנתי מישהו. אבל הפעם הבטחתי לעצמי לעשות זאת לבד.
נראה אם אעמוד בזה ואילו פנים תהיה לעבודה בסופה.
בכל מקרה, תוך כדי עבודה הבנתי עד כמה ההתניות המשפחתיות עובדות עלי חזק.
הרי בבית הוריי מדי שנה, לקראת פסח, אמא הייתה עובדת ימים כלילות בניקיון הבית, ואבא בסיודו, ואחרי כן היה מחליף את הכלים, מערכות שלמות של כלי בישול ואכילה, ממש כפי שהוא עושה כעת.
וההזדמנות הזאת, של הניקיון היסודי לקראת האביב, הרי גם את זה אמא הסבירה לי כשהייתי ילד, היא באמת דרך טובה לנער את הכול, להיפטר מעודפים, מדברים שלא העזנו לזרוק.
אז עמדתי וקרצפתי כל מחבת וכל סיר. כל כלי וכלי. כולם מונחים כעת לייבוש על שולחן האוכל במטבח, שגם אותו ניקיתי באותה הזדמנות.
וזרקתי את כל נרות הנשמה, שהדלקתי במשך חודשי ההריון של מיכאל ודניאל, ודרכם ביקשתי מאמא ומסבתא שלי לשמור לי עליהם.
שמרתי את כוסות הזכוכית הגבוהות והמפויחות האלה, כדי לספר למיכאל ודניאל על הטקס הזה.
בסוף הבטתי בהן, אמרתי לעצמי שגם אמא שלי היתה צוחקת ממני, אם הייתה רואה את האוסף המשונה הזה, שעומד ממש מעל לראשי, וזרקתי את כולן לפח.
ולקינוח, אחרי שהילדים אכלו, רחצו ונרדמו, התיישבתי ליד המחשב להתכתב עם "מטרנה."
יש להם קטע מעצבן. עד לא מזמן, בכל קופסה שפתחתי, חיכה לי שובר הנחה של 5 שקלים שיופחתו מן הקופסה הבאה.
למי שכמה קופסאות כאלה הולכות אצלו בחודש זה משמעותי.
עכשיו מצאו פטנט חדש. יש בקופסה קופון. אבל הוא לא מקנה כלום, אלא מפנה אותך להירשם לאתר של מטרנה, ואז להקליד את מספרו הסידורי, ואז לקבל את קופון ההנחה, שמקודם קיבלתי במישרין בתוך הקופסה.
וכל זה, כדי שתירשם לאתר של מטרנה, ויוכלו להציע לך עוד כל מיני מטעמים.
שזו מחשבה שיווקית חכמה, כביכול, ללכוד את הלקוח ולהפכו ללקוח קבוע. אבל זו מחשבה מאוד לא חכמה, כשמדובר בהורה, שבסוף היום עוד צריך לתקשר עם מטרנה בשביל 5 שקלים, ואחרי שהוא מקליד מספרים סידוריים של שישה שוברים מתוך העשרות שצבר, אומרים לו שמותר להקליד רק 6 שוברים ביום.
למה? כאילו, מה הקטע? למה ההגבלה הזאת ל-6 שוברים בלבד? מה, המערכת לא מסוגלת לקלוט 16 שוברים?
סתם התעמרות.
או שסתם רוצים שתיכנס לאתר יום ועוד יום ועוד יום.
אולי תתפתה לקנות עוד משהו.
אבל השיא זה לשון הפנייה. וזה הקינוח שלי בשבילכם.
רק התחברתי דרך הפייסבוק, ומיד פנה אלי האתר מטרנה בלשון נקבה.
"אילן שיינפלד יקרה," כתב לי, "תוכלי להינות באתר…" וכו'.
בתחילה התרגזתי. אחרי זה התפוצצתי מצחוק.
בין הומואים הרי יש עניין כזה, דיבור באוחצ'ית, בלשון נקבה, איש לרעהו.
זו תופעה שמתרחשת בדרך כלל בראשית התגבשותה של הזהות המינית. עד שאתה מבין, שאתה גבר, גם אם אתה אוהב גברים אחרים, ולא צריך להתחנחן בשפת נקבה כדי שיידעו שאתה גיי.
אז הנה, מטרנה מדברת איתי באוחצ'ית.
חזון אחרית הימים ממש.
לילה טוב.
