האמת היא שאין לי מושג מה רציתי לכתוב בפוסט הזה. אני רק זוכר, שנכנסתי למיטה בסביבות שלוש וחצי בצהריים, מבלי יכולת להירדם, אז עשיתי מדיטציה במקום זה, ואז עלתה בי המילה 'התפייסות,' ואחריה טקסט שלם, שאני לא זוכר ממנו דבר.
אבל אחרי שאגרתי כוחות במדיטציה קמתי, נטלתי את דניאל, שהתעורר כבר והיה חסר מנוחה, ואחריו את מיכאל, לאמבטייה, כדי לרחוץ אותם את רחצת היום.
היום, יום רביעי, אילנה לומדת, כך שאבא בא להחליף אותה בעשר וחצי, ושנינו האכלנו אותם כל הבוקר והצהריים. את הרחיצה, שבעבורי היא תענוג מיוחד עם הילדים, השארתי לי.
לפני שאני מפשיט אותם ומביא אותם אל חדר האמבטייה, אני מציב את האמבטייה התכולה על רגליה, ממלא אותה במים חמימים היישר מדוד השמש שלנו ומקציף בהם "בלנאום." מי שלא מכיר את זה מפסיד ריח מדהים.
אחרי כן אני שופך מעט אל סבון בגומחת האמבטייה, כדי שאוכל לסבן כל ילד בקלות, מבלי להזדקק לאקרובטיקה עם הבקבוק.
יש לנו כבר שיר קבוע, עם מילים ולחן, שהמצאתי ברחיצות הראשונות. "איזה כיף, במים החמים/איזה כיף במים הטובים,/ איזה כיף, הו, איזה כיף/ איזה כיף לדניאל/למיכאל במים החמים."
אל תבקשו ממני את התווים ללחן. אני ממש גרוע בכתיבת תווים על חמשה.
אחרי שרחצתי את שניהם, והלבשתי כל אחד מהם בשתי שכבות – חולצה וחיתול ועליהם אוברול שלם, התחלתי לרחרח אותם, ואחרי כן לנשק. סליחה, אבל מותר לי. הם ילדיי. פרי חיי.
אני חושב שאני מנשק אותם יותר מדי, כי בשלב מסויים הם תמיד מזיזים את הפנים הצידה, כשנמאס להם שאני מרטיב להם אותם:)
*
יאללה. את הפתיחה לפוסט הזה כתבתי ביום רביעי. עכשיו תיכף שישי בבוקר. איך שהזמן עובר ונעלם כשאתה מטפל ומטופל בתאומים.
כוונתי בפתיחה הזאת הייתה להרגיע את כל מי שקרא את הפוסט ההוא שלי, "לרצוח או לברוח," ונבהל. רציתי להראות לכם, שמאחרי רגע אחד של ייאוש כפי שתיארתי באותו פוסט, יש גם הרבה רגעים אחרים, של טיפול יומיומי מלא אהבה בילדים. אבל בינתיים, משימות היום וסדר היום שלנו, המוכתב לגמרי על ידי התינוקות, שיבש את כוונותיי ועצר את הכתיבה.
אתמול, יום חמישי, בעשרים לעשר בבוקר, היה לנו תור לאק"ג במרפאת האחיות בקופת חולים "מכבי" בבלפור. אבא שלי רצה לבוא איתי, אבל אמרתי לו שאסתדר לבד. בשביל מה להטריח אותו כל הדרך מרמת השרון בשביל בדיקת אקג, שלוקחת דקות ספורות?
אז זהו. שלא.
שלא כמו בבדיקת אקג אצל מבוגרים, עם ילדים לא משתמשים באלקטרודות עם מצמדי ואקום, אלא ב'בננות' חשופות, אותן מצמידים עם סלוטייפ לעור. לעיתים, כדי להחזיק אותן במקומן, האחות צובטת את עור התינוק ויוצרת 'קפל', כדי להכניס בתוכו את הבננה, ואז סוגרת עם סלוטייפ. אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה מין תענוג זה בשביל תינוק.
לא שיש לי טענות כלפי האחיות. הן היו מקסימות. הראשונה קראה לעזרה לחברתה, וזו קראה לעוד שתיים. בסופו של דבר מצאו את עצמן ארבע אחיות, כולן מטפלות בדניאל, שזעק עד לב השמיים, שעה שהיה שכוב על המיטה בחדר האחיות, מלא באלקטרודות, ופרכס בידיו וברגליו באופן כזה, ששיבש לגמרי את פעולת הרישום של האנצקלוגרף (כך כותבים את זה:)?).
האחיות ניסו שוב ושוב להצמיד את האלקטרודות הסוררות לגופו, והביטו בצג כדי לראות שכל שש האלקטרודות אכן משדרות מידע למכשיר.
בסופו של דבר לחצו על 'שלח' ושלחו את הקריאה למחלקת פרוקרדיה, כדי שרופא יעבור על הקריאה ויאשר את תקינותה.
נו טוב. אבל בפרוקרדיה מקבלים עוד המון קריאת אקג ממקומות אחרים.
אז האחות התקשרה למרכזיה של סניף בלפור, ביקשה שיקשרו אותה עם פרוקרדיה, ואז דיברה עם האחות בפרוקרדיה, והסבירה לה, ששלחה לה קריאה של תינוק. ושעד שרופא לא יאשר אותה, היא לא יכולה לנתק את התינוק מן המכשירים.
אבל ההיא, בקו האחר, חשבה שנוזפים בה.
כשנרגעה, דאגה להעברת התוצאות.
זה לקח שעה וחצי, התהליך הזה.
עם מיכאל, שהיה קצת יותר קל, כדרכו, זה לקח 'רק' שעה.
בזמן הזה, שמיכאל היה עקוד לאלקטרודות, דניאל היה כבר רעב. אז האכלתי אותו בחדר האחיות, מה שכמובן גרר מבטים ותגובות מכל מי שעבר שם. ועברו שם רבים.
את סוף ההאכלה כבר עשיתי בחוץ, על כיסאות ההמתנה.
לידי ישב בחור יפה, צעיר, הומו. בטוח. הבטתי בו. הוא הביט בי והסיט במבוכה את מבטו.
"גם אני כמוך," חשבתי בליבי, "ועד לפני שבעה שבועות הייתי בדיוק כמוך. הומו, לבדו, בתל אביב. זה שיש לי שני תינוקות על הידיים לא אומר דבר."
אבל לא אמרתי לו כלום.
החלטתי לגשת בהזדמנות קרובה לחנות "סקסי שופ" בדיזנגוף, שמוכרת מוצרי גאווה, לקנות שני דגלוני גאווה ולהצמיד אותם לעגלה. כך יידעו מי שאני חולף על פניהם שאני לא סתם אב, אלא אבא גאה, ואולי ייצא מזה גם שידוך.
*
לגדל שני ילדים זה לא קל. אבל זה ממלא אותי באושר. כל מי שדואג לשלום ילדיי או לשלומי יכול להירגע. שלומנו מצויין. העובדה שאני מרשה לעצמי לחשוף את רגשותיי כאן, לעתים לקטר ולעתים לזמר, אין בה כדי לומר דבר על מכלול החיים המשותפים שלי עם בניי. יתר על כן, אף על פי כן שזוהי רק כתיבת בלוג בפייסבוק, אל תשכחו שיש לכם עסק עם אדם כותב. אני יודע טוב מאוד מה אני כותב, על אילו הדקים אני לוחץ בכתיבה שלי, וגם אם הכתיבה כאן נראית לכם משוחררת, אקראית, קלילה, היא מתוכננת בראש מקודם.
אז חברים, חברות, אין צורך לרוץ לספר בבית שאילן ירד מהפסים, או עלול להזיק לעצמו או לילדיו… אילן פשוט בחר, במשך הזמן הראשון של הלידה ואחריה, לחשוף את סיפורו ברבים, בדרכו שלו, עם הרבה הומור, גילוי לב ועורמה.
🙂
אבל האמת היא, שקצת כבר עייפתי מהצורך להרגיע את סובביי ובני משפחתי או להסביר את עצמי, למי שאינו מבין מה הוא קורא וכיצד עליו לקרוא זאת. לכן, סלחו לי אם אדלל מעט את הפוסטים שלי בקרוב, לפחות בכל הנוגע לי ולבניי. ראו בזה בחירה חדשה בגידור האינטימיות שלנו, בבניית משפחה.
שתהיה לכם שבת שלום.
סולחים לך, בהצלחה 🙂