השעה בסנטיאגו דה צ'ילה כעת היא 21.40. בארץ השעה היא 02.40. אני גמור מעייפות, אחרי יומיים של שינה חטופה במטוסים, אבל מנסה למשוך עוד קצת את הזמן לפני שאקרוס אל השינה, כך שלא אקום כאן באמצע הלילה ואהיה עייף מחר, במהלך היום.
לפני שיצאתי לדרך פתחתי קלפים. בפתיחה הראשונה, של קלף אחד, עלה לי קלף עשר החרבות. קלף של חורבן ושל מוות. בפתיחה השנייה, שנעשתה כדי לבטל את הבהלה שאחזה בי למול קודמתה, עלו שלושה קלפים טובים מאוד, שדיברו על הצלחה גדולה, רגשית ואחרת.
בחרתי בה כדי להיעזר בה ביציאה למסע.
אבל בינתיים, נראה כי נשמר המאזן בין התקלות שנתקלתי בהן לבין הברכות שזכיתי בהן.
יצאתי מתובל אתמול בבוקר, וירדתי ברכבת עד נתניה. שם היה עלי לעלות לשאטל שהעמידה רכבת ישראל לטובת הנוסעים, בשל סגירת המסילה בתחנת הרצליה ובתחנות תל אביב. הכנסתי את התיקים שלי לתא המטען ושאלתי את הנהג, האם יש לי כמה דקות לרוץ לקנות בתחנה בקבוק מים, כי נסעתי מכרמיאל עד נתניה בלי לגימת מים, והייתי מיובש.
הוא אמר לי שכן.
אבל כשחזרתי לתחנת האוטובוס גיליתי שהוא נסע לדרכו, עם התיקים שלי בבטן האוטובוס. ובהם גם הדרכון וכרטיסי הנסיעה.
רצתי לסדרן שלו. הוא התקשר אליו וקבע איתו שיחכה לי בגשר על כביש החוף. תפסתי נהג מונית בתחנה וביקשתי ממנו שימהר לשם. מדובר בנסיעה קצרה. הוא דרש ארבעים שקלים. שילמתי לו כבר ברמזור. העיקר שיגיע לאוטובוס.
אבל כשהגענו לתחנה התברר לי, שנהג האוטובוס לא חיכה לי ופשוט המשיך בנסיעה לנתב"ג.
שאלתי את הנהג כמה תעלה לי נסיעה לנת"בג. 250 ש"ח. אמרתי לו שייסע. אבל בדרך ראיתי את האוטובוס, וזיהיתי את נהגו. גבר חובש כיפה עם זקן שיבה. סימנתי לו מן החלון. הוא סימן לי בשאלה האם אני האדם עם התיקים. אמרתי לו שכן. סיכמנו שנעצור בתחנת האוטובוס הבאה.
היא הייתה רק בהרצליה.
האוטובוס עצר, המונית לפניו. התכוונתי לרדת ואז הנהג דרש תוספת תשלום. הוצאתי מכיסי 44 שקלים, היחידים שנותרו לי. אבל זה, פלוס ה-40 שקיבל מקודם לכן, לא הספיק לו. הוא דרש עוד. צעקתי לו שנתתי לו את כול הכסף הישראלי שיש לי, שאני לא יכול להתעכב ומיהרתי מן המונית אל האוטובוס, שהיה מלא בנוסעים נרגנים שמיהרו לטיסותיהם.
נהג המונית חסם את דרכו של האוטובוס. לקח זמן עד שהתרצה ונסע, אבל המשיך לנסוע לפני האוטובוס.
צלצלתי לתחנה שלו. דיברתי עם הסדרנית. מסרתי לה את מספר הרכב, את שמי ואת מספר הטלפון שלי. אמרתי לה שאשלם לו תוספת, רק שיזוז לי מהדרך. גם נהג האוטובוס צעק לו מן החלון שהשארתי את פרטיי בתחנה. רק אז סטה מן הדרך ואפשר לנו למהר.
בדרך עוד נתקלנו בפקק שנבע מתאונה.
הגעתי לשדה התעופה בזמן. אז אז גיליתי שהמזוודה הגדולה שלי קרועה וחסר בה גלגל. היה סיוט עד שהגעתי לטרולי. לא נורא, אמרתי לעצמי, מקסימום אחליף אותה בדרום אמריקה.
טסתי למדריד עם "איבריה." טיסה נעימה. מה שלא סיפרו לי הוא, שבשום מקום בשדה התעופה באראכאס אין אפשרות לעשן. שום מקום. ולפניי הייתה עוד נסיעה ארוכה לצ'ילה.
לרגע כמעט הפתיתי לעשן בשירותים. אבל לא רציתי להסתבך עם החוק בארץ זרה, כשכול הקונקשן שלי במדריד הוא שעתיים. אז במקום לעשן קניתי לי חפיסת סוכריות מנטה חזקות, שהחזיקו אותי כול הטיסה.
אחר כך הייתי צריך למצוא את שער ההמראה של הטיסה לצ'ילה. זה היה סיוט. התבלבלתי בין שתי טיסות בשתי חברות שונות לסנטיאו. ועד שהגעתי לשער של האחת והתברר לי שטעיתי, פחדתי שאפסיד את טיסתי. הייתי צריך למהר, אבל אני בקושי יכול ללכת בגלל הכאב ברגל ימין שלי, ובאמת פחדתי שהטיול שלי כבר אבוד.
בדרכי הלוך ושוב בין סמטאות שדה התעופה, מחפש את שער ההמראה שלי (מאוד לא מסודר שם לטעמי), ראיתי שער יציאה לתל אביב. בלבי אמרתי לעצמי, עזוב את הכול וחזור הביתה. הטיול הזה כנראה הולך להיות מחורבן מאוד. ומה בכלל אתה עושה כאן, מתרוצץ עם רגל מפוצצת מכאב, בין שערי תעופה? השתגעת!? קמת מן השקט שיש לך בבית, בתובל, ובאתה לכאן!?
אבל התעשתתי.
הטיסה לצ'ילה ארכה כ-14 שעות. זו טיסה מתישה. ניסיתי לישון בה, ישנתי בה לסירוגין, ובשאר הזמן ערכתי אחד משני הספרים שאני עובד עליהם עדיין, וקראתי בספרו של בן כספית על נתניהו. זה ספר סוחף. הבעיה היא שקשה להפסיק מלקרוא בו, וזה מנפח את המוח, יחד עם כול החדשות לבקרים באתרי האינטרנט, על התפתחות החקירות ועל עומק השחיתות, ולא נותן מנוח.
ברגע שנחת המטוס פתחתי את מכשיר הסמרטפון. ואז חיכתה לי בו ההפתעה הקשה הבאה: התבלבלתי בהזמנת המלון בסנטיאגו. בטעות כתבתי שאגיע אליהם ב-20 לחודש. אבל היום כבר ה-21. כתוצאה מכך שלא התייצבתי בזמן, בית המלון ביטל את כול ההזמנה שלו אצלו.
במלים אחרות, אני תקוע בתוך המטוס הנוחת, עם רגל כואבת, תשוקה למקלחת, שתי תיקים כבדים, בלי מושג איפה אשן הלילה – ומדריך טיולים שיחכה לי בבית המלון הלא נכון.
נכנסתי לאתר הבוקינג. הזמנתי לי מלון אחר, והודעתי לקלאודיו שיבוא לשם. בשלב הזה כבר הייתי עייף מכדי לגשת לתחבורה הציבורית. לקחתי מונית למלון, נכנסתי לחדר, התקלחתי, החלפתי בגדים וירדתי למטה.
קלאודיו חיכה לי בלובי, ויצאנו לטייל.
אבל בקושי יכולתי ללכת, למרות הגרביים האלסטיות. הלכנו ברחובות כמו שני זקנים. קלאודיו סיפר לי על ההיסטוריה של צ'ילה, אני נאנקתי מכאב, והייתי גמור מעייפות מן הטיסה הבלתי נגמרת הזאת ומכל מה שעברתי לפניה, במהלכה ואחריה. אז אחרי ביקור בכנסיה אחת ובעוד מקום, התנצלתי, הסברתי לו שאני חייב לאכול משהו, שאשמח לאכול איתו ואז לחזור למלון לישון קצת, ושניפגש שוב. חוץ מזה גם הטלפון שלי רוקן סוללה, ואפילו לצלם לא יכולתי. שזה כמובן היה נורא מבחינית. בטיול כה קצר של תחקיר עלי לצלם הרבה, לזכור הכול.
לשמחתי הוא לקח אותי אל שוק הדגים ופירות הים, שם ישנן גם מסעדות. בחרנו במסעדה עממית וישבנו לאכול דגים. זה היה סוג של צלופח. דג רב בשר וטעים להפליא. המלצר במסעדה הסכים להטעין לי את מכשיר הטלפון, אז אחרי כן גם השתהיתי לצלם את מבחר פירות הים והדגים בשוק.
אחרי כן עברנו לספרייה הלאומית, לארכיון הלאומי, לאוניברסיטה הקתולית ולבית החולים הקתולי, בחיפוש מידע אחר גיבור ספרי. לא מצאנו כלום. אבל גילינו שאוסף מסמכי האינקוויזיציה מלימא נבזז על ידי פרו בזמן הכיבוש – ונמצא בארכיון הלאומי. קלאודיו כנראה ימשיך לבוא הנה אחרי שאני כבר אחזור ארצה, וימצא לי, בתשלום כמובן, מקורות ראשוניים לתחקיר שלי.
קלאודיו לקח אותי למרכז תרבות מעניין והמליץ לי לטייל ברחוב קטן לידו. נפרדנו. רציתי להיות קצת עם עצמי. נכנסתי לשתי חנויות מוסיקה, לחפש מוסיקה עממית. לא מצאתי. בחנות הבאה, חנות ספרים עתיקים, שאלתי אם יש להם חומר על גיבור ספרי. לשמחתי, בעלי החנות מצא לי ערך עליו באיזה כרך אנציקלופדי, שדרש עליו 250 יורו. אמרתי לו שזה נורא יקר לי, והאם יתיר לי לצלם את הערך הזה בסמרטפון שלי.
"אבל אני מוציא את פרנסתי ממכירת ספרים, לא מצילום שלהם," אמר לי, ואחיינו היפיוף תרגם.
אבל אז חשב רגע, הלך למחסן ושב ממנו עם ספר שמאוד רציתי, ספר העוסק במישרין בתקופת האנוסים והאינקוויזיציה בתולדות יהדות צ'ילה. על הספר הזה ביקש רק 49 ד'. הסכמתי, בתנאי שבאותו מחיר ייתן לי לצלם את העמודים מקודמו.
הוא חייך, והתיר לי לעשות כן.
יצאתי מחנותו מאושר. הנה הצלחתי לשים את ידי על שני מקורות ביבליוגרפיים, שלא הייתה לי שום דרך אחרת להשיגם בארץ. זה גם הסימן הטוב הראשון בטיול הזה שלי. השלישי, בעצם. הראשון הוא זה, שבגלל גיליתי בין תלמידותיי את אשת השגריר הישראלי לשעבר בצ'ילה, והיא זו שסייעה לי לתכנן את מסעי. השני, זה שהגעתי הנה וכבר חיכה לי כאן מורה הדרך קלאודיו, שילווה אותי יומיים שלושה, ומקל עלי מאוד כאן.
כשאני מגיע לארץ חדשה, ועלי להתמצא בה בספרדית, זה מאוד לא קל לי. רוב האנרגיה שלי הולכת על הבנת מה שאומרים לי בכול מקום, על טעויות ניווט והבנה. פה קלאודיו מונע ממני את הקזת האנרגיה הזאת, וגם מתווך ביני לבין מקורות מידע חשובים. זה המון.
וחוץ מזה, אמרתי לו כשהתיישבנו לאכול במסעדה העממית בשוק הדגים, גם כשזה לא נראה כך, אני עובד. ואז צילמתי את המנה שאכלתי ושרבטתי עליה כמה שורות במחברת.
מחנות הספרים הלכתי לבית קפה סמוך והזמנתי בו אמפנדה צמחונית טעימה. הייתי עדיין רעב. אבל אז החלטתי לעשות את הדבר שאני הכי אוהב לעשות, בכול עיר זרה. ללכת לעשות קניות בסופרמרקט. אין כמו קנייה בסופרמרקט כדי ללמד אותך על המקום ואורחותיו.
שאלתי איפה יש סופרמרקט קרוב. נכנסתי אליו, שוטטתי בו, וקניתי לי לחמניות וגבינה וקצת ירקות לארוחת הערב. זה מה שאני תמיד עושה בכול מקום שאני מגיע אליו. מרשה לעצמי מסעדה אחת ליום-יומיים, ואת השאר אני קונה טרי בסופרמרקט ואוכל בחדרי במלון. כך אני חוסך כסף, וגם נהנה מעצם הלמידה הכרוכה בזה.
זהו זה.
בילינו בכנסייה הכי עתיקה בעיר, במוזיאון הצמוד אליה קלאודיו סידר לי אישור מיוחד לצלם מוצגים, מן הנצרות, שמאוד הדליקו אותי והתחברו לנימי הסיפור שלי. ואחרי כן נפרדנו וחזרתי הנה.
אני גמור מעייפות. מחר יום חדש. אבל אני שמח להיות קצת לבדי, עם עצמי, לראשונה מזה שש שנים.
התקשרתי פעמיים היום ארצה. בבוקר אל אבא שלי, בערב לילדים. הם בסדר גמור. ואני כמובן מתגעגע אליהם. אבל מצד שני גם מרגיש הרגשה חדשה, שכבר שכחתי איך היא. להיות לגמרי לבדי, ועם עצמי. אני מוכרח להודות שזה נחמד.
לילה טוב. כולכם כבר מזמן ישנים. עכשיו גם תורי.
