"זהו זה. יותר אין לי כוח," מצאתי את עצמי אומר בחלל הסלון, אחרי שהרמתי את מצע הזחילה של הילדים, טאטאתי את החדר והבטתי בשתי מכונות הכביסה שכבר עברו מייבש, בזו שעוד פועלת ובחמש-שש המכונות הבאות, של בגדים שקיבלתי מעדי, האקס שלי, יחד עם מצע הזחילה הנפלא.
הו, זה היה יום ארוך, ובתור יום החופש הראשון שלי בחנוכה, הוא היה מתיש שבעתיים.
בלילה מיכאל השכים אותי בארבע, ודניאל ומיכאל גם יחד בשש. אחרי שגרת הבוקר, שכוללת עכשיו האכלה, החתלה, הלבשה, אינהלציה למיכאל וקרם נגד פיטריות לדניאל, הגענו למעון לקראת שמונה.
כשיצאתי משם הייתי מורעב. ואז נזכרתי, שבלילה חלמתי על בורקס של מנגולד וגבינה. בורקס של בולגרים אוכל למצוא ביפו, קרוב למעון, במאפייה "נשיקה צרפתית," מאחרי בלומפילד, שפעם הייתי מטייל אליה עם אהובי.
קפצתי לשם בדרך הביתה. קניתי לי בורקס עגול וגדול, עם ביצה חומה בתוכו, עוד שני בורקס גבינה ותרד קטנים, שחלילה לא יחסר לי, ועוגת קרנץ' פרג, כי אני מטורף על פרג, ואין לי זמן לאפות אחת כזאת.
הלכתי ברגל מן המאפייה למקום שהחניתי בו את המכונית, ועברתי דרך גינה ציבורית נחמדה, פורחת, מאחרי בניין "ארגל."
רגע, אמרתי לעצמי. היום חופש. אני לא ממהר. למה שלא אשב על ספסל, מתחת לשיח הפורח, המלא בפרחים סגולים, ואוכל לי את ארוחת הבוקר.
התיישבתי לי על ספסל צדדי, מביט מרחוק בצומת, אוכל בתענוג, וכל ביס מן הבורקס הזה נמס לי בפה.
הרגשתי איך השלווה שורה עלי, עד שאיזו דבורה עצבנית עפה דרכי אל פרח, ואני קמתי בזהירות מן הספסל, כדי לא להיעקץ, ואז הסתלקתי משם, מכרסם את שארית הבורקס בהליכה ובמכונית.
הלכתי לכושר. בעודי על מכשיר הריצה קיבלתי טלפון מעמליה מהגסטרו, שהתפנה תור, ושכדאי שאטוס לשם.
בקושי עשיתי עשר דקות אירובי, אבל הגסטרו חשוב יותר. אני מנסה להגיע לשם כבר כמה חודשים, ומתקשה, בגלל ההוראה, ההורות ומצב התור.
ובגסטרו, איחור של כמה חודשים עלול להיות רע.
התקלחתי, התלבשתי מהר ותפסתי מונית לגסטרו, שם נתנה לי הרופאה טפסים לבדיקות התקופתיות, הוכיחה אותי שוב, על שעודני מעשן, כשיש לנו היסטוריה משפחתית, כמו שקוראים לזה ברפואה, ועשתה לי שחור בלב.
זה בדיוק מה שהיה חסר לי, ביום שענת גוב נקברה בו, אחרי שעישנה עד יומה האחרון, ומתה מסרטן.
כל הדרך הביתה נשבעתי שאפסיק לעשן. זהו. לא אעשה את זה לעצמי ולילדיי. אני חייב לחיות בשבילם כמה שיותר.
אבל קצת אחרי שהגעתי הביתה נשברתי, שוב, והדלקתי סיגריה.
חזרתי לכושר. השלמתי את האימון, ואז הלכתי הביתה וסיימתי לערוך ספר שירה של תלמידה שלי. ספר יפה, מרגש.
אבל תוכנת הניקוד עדיין סירבה לעבוד לי, ותקעה את הקובץ, לא משנה באיזה פורמט יצרתי אותו, עד שהתייאשתי, אכלתי צהריים והלכתי לנוח.
מקץ שעה קמתי ונסעתי למעון, להביא ממנו את הילדים.
מאותו רגע לא נחתי רגע, עד הרגע הזה. ועכשיו כמעט עשר בערב.
מיכאל כבר זוחל. זחילה מלאה, סקרנית, חקרנית, ממהרת, ברחבי הבית. זה מחייב אותי להיות איתם כל הזמן.
את המעבר למטבח חסמתי, את שידת הטלביזיה ניקיתי מן המכשירים והשלטים הישנים שהיו בה, וניגבתי אותה מאבק. כך גם את המדפים בתחתית השולחן הסלוני, המלאים במשחקיהם. שיגשו, ויקחו כאוות נפשם.
שיחקתי איתם, ועם לונה, שממש דרשה שאזרוק לה את הכדור המצפצף שלה ברחבי הבית, והיא תרוץ ותביא אותו, ומיכאל ודניאל צהלו מול משחקה.
צילמתי אותם בסטילז ובווידאו, ואחרי כן הגיעה עת ההאכלה, חימום הדוד וחימום חדר האמבטייה, הרחצה, הפיג'מות, ההרגעה במיטה.
מאתמול אני מנהל דיאלוג עם כרמלה, האם הגיע הזמן לכסות את הילדים בפוך, או די בכמה שמיכות צמר טובות.
מעניין, באמת, איפה קונים פוך, חשבתי לעצמי.
רק בערב פתאום נחו עיניי על המדפים בחדר הילדים, וקלטתי, שהשמיכות שפרשתי להם למשחק הן הן שמיכות פוך. ממש כחדשות.
ואני עוד תהיתי מניין יהיה לי כסף לפוך ואיפה לרכוש אותו.
זה מה שקורה, כשהראש כבר לא עובד. שמיכות פוך מצויירות יפהפיות שוכבות לי מול העיניים, ואני לא רואה.
בקיצור, אחרי הרחצה הערב כיסיתי אותם בפוך, שהוריד ממני את הדאגה שמא קר להם.
ואז, בעודי מטאטא את הסלון, ומביט, מיואש, בהרי הכביסה, החלטתי שעל הטיפול בכביסה היבשה אני כבר מוותר הלילה. זהו זה. יותר אין לי כוח.
או-אז נזכרתי במשפט "אני כבר אנוח בקבר."
ובאחיו, "אם לא טעים לכם מה שאני מבשלת, תישארו רעבים."
למען האמת, במשפט הזה נזכרתי כבר בשבת, כשהכנתי למיכאל ולדניאל ביצה ועגבניה לארוחת הבוקר, ומרק עוף מפולקע עם קישוא ודלעת וירקות ירוקים, טחון בבלנדר, והם פשוט ירקו לי את זה בפרצוף, תרתי משמע.
אז נזכרתי במשפט הזה, שאמי הייתה אומרת לנו, כסוג של איום (כמובן שרעבים לא נשארנו אף פעם), מרוב עייפות.
וכעת, בהיותי אמא-אבא, בגיל חמישים ושלוש כמעט, סוף סוף אני גם מבין אותה.
כמה מתסכל זה לטרוח, לרוץ לשוק, לקנות מצרכים, להכין מרק, לטחון אותו, לחמם אותו בדיוק במידת החום הרצויה, להתיישב עם שניהם, כל אחד שעון על ברך, ולתת להם אותו כפית אחר כפית, ואז לחטוף יריקות של מרק בפרצוף, או סתם הקאה.
