"חיים," חייכתי אל האיש שישב על ספסל עץ בגינת המשחקים הקטנה בפינת רחוב אחווה, ממש מול פתחה של הרחבה של מרכז סוזאן דלאל.
חיים הביט בי, חייך וניגש אלינו. הוא הציץ בעגלה.
"שלך?" שאל בשמחה.
"כן, זה מיכאל וזה דניאל," אמרתי לו.
"שני בנים," קבע.
הנהנתי.
"אני כל כך שמח לראות אותך ככה," אמר לי חיים.
שמחתי בדבריו.
"כל השבוע חשבתי עליך," אמרתי לו, "לא התקשרתי למספר הטלפון שיש לי, כי בעבר התקשרתי אליו פעמיים ולא הייתה בו תשובה, אז חשבתי שאינו נכון. אבל ביליתי השבוע במשרדו של עורך דין ישיש, שהלך לבית אבות, אליו נקראתי כדי לקחת ספרים, שלא יילכו לגריסה, וכשנכנסתי לשם, לא יכולתי שלא לחשוב עליך."
חיים הוא לא רק סופר נפלא, הוא גם אספן ספרים מיומן, ותיק וסקרן. זה כבר עניין אותו.
"ומה היה שם?" שאל
"המון ספרי חוק ומשפט עוד מן התקופה המנדטורית, והרבה ספרי קודש עתיקים. האיש היה אספן ספרים של ממש," סיפרתי לו. "יצאתי משם עם שישה שבעה ארגזים של ספרים נדירים."
"נורא בא לי קפה," הוספתי, "אולי נלך כולנו ונשב לשתות יחד?"
חיים באר קרא לבתיה, אשתו, ולנכדו ונכדתו, והלכנו לשבת עם לונה, מיכאל ודניאל, בגלידריה שבפתח הרחבה של סוזאן דלל.
כל כך שמחתי. את האיש הנלבב והחכם הזה אני אוהב מאוד. אפילו שהוא לא יודע את זה.
"אתה יודע," חייכתי אליו, "אני מתייחס אליך כאל אחי הגדול בספרות. רק שאף פעם לא אמרתי לך זאת."
"למה?" שאל.
"בגלל הריאליזם הפנטסטי היהודי," השבתי לו, "ובגלל היהדות."
ישבנו ודיברנו. חיים הסתקרן לדעת איך הולדתי את שני בניי, ואני סיפרתי לו גם אילו תלאות עברתי עם ספרי האחרון, שיראה אור בקרוב, והכריח אותי לעזוב את "כתר" ולעבור ל"כינרת, זמורה, ביתן." הוא מאוד שמח כששמע, שנעה מנהיים קראה את הספר, והעירה לי עליו הערות מועילות, ושיגאל שוורץ הוא העורך שלי, ושנינו שיבחנו אותו שלא בפניו.
בתיה התעקשה לשלם גם על האמריקנו שלי, וזה די הביך אותי, להצטייר בעיני חיים ובתיה באר כאיזה קיביצער, שמחפש מי שיקנה לו קפה בתוך שכונת מגוריו. אבל הבטחתי לעצמי, שבהזדמנות קרובה אזמין אותו לקפה, או אתן לו ספר. כאילו שחסר לו ספר בספרייתו העצומה, ששמעה נודע ברבים, אך את מראיתה טרם זכיתי לראות.
באמצע השיחה מיכאל ודניאל מחו, בקול, על כך שטיול אחר הצהריים שלהם הפך לשיחת רעים ספרותית. אז נפרדתי מחיים ובתיה ונכדיהם לשלום, והלכתי להסתובב קצת עם הבנים והכלבה בסוזאן דלל. ואחרי כן חזרנו הביתה, ואני הלכתי לטיפול בדיקור ובאלקטרומגנט אצל פאבל שוורץ, ממנו יצאתי רגוע ומלא שלווה עמוקה, עם הרגעה גדולה של האלרגיה. קוסם, האיש הזה.
ורק עכשיו, אחרי שכתבתי קצת, נזכרתי עד כמה חשבתי על חיים כל השבוע, והבנתי שוב איך מחשבותיי מזמנות אלי את בני האדם שאני חפץ בקרבתם.
בכל פעם שזה קורה, זה פשוט מפעים אותי מחדש.
אבל זה גם מלמד אותי משהו. להישאר בתוך השקט שלי. ליהנות ממנו.
מהארבעה באוגוסט 2011, היום שנסעתי בו לתת זרע בהודו, עד הערב, עברה כמעט שנה. שנה דחוסה, עשירה, אינטנסיבית, של עליות ומורדות. העברת העוברים הראשונה, שכשלה, ההעברה שהצליחה, דילול העוברים, הפרידה מבן הזוג, הנסיעה המוקדמת לדלהי, כדי להכין את הקרקע ללידה, הלידה, המפגש הראשון עם בניי והלמידה כיצד לטפל בהם, התלאות והשיבה הביתה, ההתאקלמות בחיי היומיום כאן, אל אלוהים, שנה שלמה, מלאה וגדושה כל כך.
כנראה שהייתי צריך את התקף האלרגיה הזה, כדי לעצור רגע, לקלוט שזהו זה, שהשגתי את מבוקשי, שני בניי המדהימים ישנים במיטותיהם בחדר השני. במיטותיהם, כבר לא בעריסות. הם כבר כה גדלו עד שהחלפנו להם את העריסות במיטות השבת.
אז מותר ורצוי לי לנוח קצת, לשאוף אוויר במתינות, להתרגש, להיות בתוך הרגע הזה, ליהנות מן ההישג, ולזכור לשמור על כוחותיי, על כוחות החיות והיצירה שבי, על בריאותי, על חוסני, כי, כמו שאמרה לי אלה אלתרמן אתמול, כשבאה לצלם אותנו כאן, עושים אמבטייה, ואחרי כן מחליפים, עמרי ואני, את עריסות הילדים במיטות של גדולים, "אתה קולט שזה לא משהו חולף, שזו התחייבות לתמיד?"
"כן," חייכתי אליה.
"אז איך אתה מתמודד עם הקשיים?" שאלה
"אני לא רואה אותם כקשיים," השבתי לה, "אלה אתגרים. כל יום והאתגר שלו. ואני מתמודד עם כל דבר ביומו. רואה רק את ההווה ואת העתיד הקרוב לעין. כי אם אתבונן מעבר להם, תיפול עלי אימה גדולה. פחד המוות. הפחד שמא לא אזכה להיות איתם עד בגרותם."
