"הילד זקוק לזמן איכות איתך," אמרו לי הגננות במעון. "אחרי שבילה אתך בוקר לבדו, בלי אחיו, הוא התנהג אחרת לגמרי בגן."
הן אמרו זאת במסגרת שיחה אליה זימנו אותי לפני כשבועיים. קראתי לאבא שלי שיצטרף אלי, כדי שיקשיב להן, ויאזן את רושם דבריהן באוזניי ובלבי. במהלך השיחה דיברו על ההבדלים בין הבנים, ובכוונה אינני נוקב בו בשמותיהם, כדי שאבחנות אלה או אחרות לא תידבקנה בהם בעתיד.
בשמעי את הדברים האלה אמרתי, שכיום אני מלמד בימים ב, ג ו-ד מדי שבוע, ובימים א, ה ו-ו אני עורך ספרים, כותב ומטפל בענייני הבית. אם יש צורך בכך, אפנה זמן בימי חמישי בצהריים ואבוא לקחתו מוקדם יותר מן המעון, בשעה 12 בצהריים במקום ב 16, כדי לבלות איתי זמן איכות.
שבוע אחרי שיחתנו באתי לקחתו מן המעון כמוסכם. אלא שהגננות שכחו להפריד ביניהם, כלומר, להוציאו בזמן מן הכיתה, כדי שאחיו לא יבחין בי, בבואי לקחתו. ולכן לקחתי את שניהם הביתה מוקדם. למחרת התקיים מצעד הגאווה, היה לי בו דוכן ספרים, ומכיוון שהמצעד הגיע עד יפו, וחששתי שלא אצליח להחזירם הביתה בשל שינויי התנועה באזור, נשארו בבית עם סבא ועם אילנה, בעודי מוכר ספרים במצעד. כך יצא, שבילו סוף שבוע ארוך בבית.
השבוע עבר במישרין, וביום חמישי האחרון, אחרי הכושר, ומפגש עם בחור, בדיוק בשעה אחת עשרה בבוקר, התיישבתי ליד השולחן כדי לעבוד. אמרתי לעצמי, שיש לי שעתיים וחצי לערוך או לכתוב משהו, וזה הזמן היחיד שיהיה לי במהלך כל סוף השבוע ליד שולחן הכתיבה.
אבל בדיוק כשהתיישבתי לעבוד צלצל הטלפון. על הקו הייתה הגננת האחראית על הכיתה. היא שאלה מתי אני בא לקחת את בני מן המעון, כמוסכם.
"תשמעי, אם הכול בסדר עם הילד הבוקר, אני מעדיף לא לבוא," אמרתי לה. "רק התיישבתי לעבוד, זה זמן העבודה היחיד שיש לי, ואני מפגר מאוד בעבודתי."
"אבל סיכמנו," אמרה לי. "והכננו את הילד לזה. הוא יהיה מאוד מאוכזב."
"למה הכנתן אותו לזה?" כעסתי.
"כי זה מה שסיכמנו. ואם רצית לשנות את זה, היית צריך להגיד לנו מראש. עכשיו זה כבר עניין שלך," אמרה, ונחפזה לסיים את שיחת הטלפון.
כעוס ומתוסכל צלצלתי לאבא שלי, והתייעצתי עמו. הוא יעץ לי לא להיכנס לעימות עם המטפלות, וללכת להביא את הילד הביתה, כמוסכם. כך עשיתי. והפעם גם הוציאו לי את הילד מן הכיתה, כדי שאחיו לא יראה שאני לוקחו עמי בלעדיו. אבל כאשר עמדנו מחוץ לכיתה, שוחחתי עם מנהלת המעון והסברתי לה מדוע הסיכום הזה מקשה עלי, הוא שאל "איפה די?"
"די" זה שם החיבה של כל אחד מהם לרעהו.
"די יישאר בגן ויבוא הביתה אחר הצהריים," השבתי לו.
"לא. די, די!" קרא הילד.
הבנתי שהוא לא מוכן להיפרד מאחיו, ורוצה שיבוא איתו.
הסברתי זאת למנהלת המעון. היא אמרה לי שאם אני רוצה, אין שום בעיה, הם יוציאו גם את הבן השני שלי מן הכיתה, ואקח את שניהם הביתה. ומלבד זאת, הבינה לגמרי ללבי, בכל הנוגע למיעוט שעות העבודה שלי. "אין הרבה הורים שמשקיעים כמוך," עודדה אותי. "אני מבינה את זה לגמרי."
לקחתי את שני הילדים הביתה. בדרכי הבטחתי לעצמי, שלא אשרה עליהם מן התסכול שלי, תסכולו של אדם כותב, שבדיוק התיישב לכתוב סוף סוף, והנה שוב עליו לחדול מן הכתיבה, למען זמן האיכות של ילדיו.
וזה לא שאין להם זמן איכות אתי.
בניגוד לכל ההורים שאני מכיר, מרגע שהילדים נולדו הקדשתי עצמי למענם. ומרגע שהחלו הולכים למעון, בגיל ארבעה וחצי חודשים, סיגלתי לעצמי סדר חיים וסדר שבוע ויום חדש. מיד אחרי שאני מביא אותם למעון אני הולך למכון הכושר, כדי לטפל בעצמי, ואחרי כן הולך לעבוד, אם בהוראה ואם בעריכה או בכתיבה. אני עובד עד אחת וחצי. ברבע לשתיים אני משתדל כבר להיות במיטה, למנוחת צהריים, כדי לקום בשלוש. שעה זו של מנוחה הכרחית לי כדי שיהיה בי הכוח לטפל בבניי עם שובם הביתה מן הגן.
כך יוצא, שמדי יום יש לי בסך הכול 4-5 שעות עבודה בבוקר, שזה 30 שעות עבודה בשבוע. כלום וחצי, לעומת מה שהיה לי מקודם.
אבל חשוב לי מאוד, מרגע שהם עולים על הרכב בדרך הביתה, להיות לגמרי איתם.
ישנם ימים שבהם אני משלב את עבודות הבית עם ההורות והיחד שלנו. למשל, ניקיון הבית, ניקיון הרכב, הקניות בשוק, הטיפול בלונה אצל הווטרינר. אבל כל אחד מן הדברים האלה הוא גם חוויה משותפת של למידה ושל התנסות בחיים. ואני מקפיד שכך יהיה הדבר. אני מסביר להם דברים בדרך, מראה להם דברים חדשים, משתף אותם בכל מה שאני עושה ומעודד אותם לחוות את זה יחד.
ועם זאת, אני הורה יחיד והם שניים, וזה מכתיב הבנות גלויות וסמויות בינינו, שנטוו מרגע הגעתם לעולם.
ההבנות הללו כוללות את זה, שאני רק בן אדם, רק בן אדם אחד, ושאני חולק את עצמי ומעצמי בכל עת עם שניהם. שאני לא יכול לתת לאחד ולמנוע דבר מאחיו, שאני לא יכול להיות כל הזמן עם ילד אחד על הידיים או עם ילד אחד המקבל את מלוא תשומת הלב. שאנחנו תא משפחתי קטן, מלוכד וסימביוטי, שמשתדל לספק לכל אחד משלושת חבריו את צורכיהם, אבל באופן מובנה ברור, שכל אחד מקבל פחות מכפי שהוא אולי רוצה או זקוק לו, אבל את המרב, ואני מקווה שגם את המיטב.
במהלך השנתיים ומחצה מאז נולדו, שבו מומחים שונים ויעצו לי לייחד זמן איכות לכל אחד מהם. מנהלת המעון הקודמת, העו"סית שנועצתי בה בזמנו ב"איכילוב," אילנה השכנה בדלת ליד, כולן אמרו לי השכם וערב, כי כדי להבטיח את התפתחותם הרגשית התקינה של ילדיי אני מוכרח להקדיש לכל אחד מהם כמה שעות בשבוע לו בלבד. הגיונית הסכמתי עימן לחלוטין, ופעם או פעמיים גם ניסיתי לקיים את זה. אבל ראשית, אין בידיי די והותר כסף כדי לממן השגחה שבועית על בן אחד שעה שאני מבלה עם אחיו, ואז עם משנהו, כי אז מדובר בשני אחרי צהריים בשבוע. שנית, הם מחוברים לחלוטין זה לזה, ולא ירצו להתפרד, גם אם המומחים חושבים שזה כבר נחוץ להתפתחותם. שלישית, אני מאמין כי בהיותנו משפחה מיוחדת, קטנה, עם הורה אחד בלבד, לחיבור ביניהם כאחים תאומים יש חשיבות רגשית הרבה יותר גבוה, ולא פחות מהותית, מאשר ההתפרדות ביניהם והסיפוק הרגשי שישיגו מבילוי יחידני אתי. ולבסוף, בכל הסיפור הזה ישנו גם אני, אביהם-אמם. גם אני זקוק לקצת זמן משלי. ואת הזמן הזה אני מגרד בקושי. וזה לא זמן להתפנקות. זה זמן פרנסה וכתיבה, זמן של עבודה למענם, ולמען שפיותי, כדי שאהיה כשיר ומסוגל לטפל בהם היטב.
אז המושג 'זמן איכות' הוא אולי יפה בתיאוריה, ונכון במציאות, ואולי הוא מוכח במחקרים. אבל בעיניי זהו מושג המתאים יותר למשפחות שיש בהן שני הורים, שרוב השבוע שקועים בפרנסתם, או לפחות אחד/ת מהם מצוי מחוץ לבית, והילד חסר את נוכחותו וזקוק להשלמה אישית רגשית של נוכחות כזאת, לשם התפתחותו התקינה.
אבל בבית שלנו, שבו אבא נמצא כל יום אחר הצהריים, ומאותו רגע עד למחרת היום, כולל שנת הלילה, תמיד נמצא, תמיד ישנו, ותמיד קשוב לצורכי ילדיו, זמן האיכות הוא זמן המשפחה, לא זמן הלבד. ואם יש רגעי לבד, הם באים לידי ביטוי ברגעים קטנים, שבהם אחד הילדים משחק אצל אילנה, או בחצר, או מוצא לעצמו תעסוקה, בעוד אחיו יושב איתי, שומע סיפור או פותר פזל, מקבל הסבר על מה שאני עושה במטבח או עוזר לי במשהו. גם זה זמן איכות, אפילו אם הוא נמדד בדקות.
וגם, כמובן, אלפי הרגעים שבהם אני מסתובב במיטתי, פעם לצד זה ופעם לצדו של האחר, מחבקו, מנשקו ולוחש לו באוזן עד כמה אני אוהב אותו, ושואל אותו האם הוא יודע את זה, עד כמה שאני אוהב אותו. וכשהוא עונה 'כן,' אני יודע שאכן כך הדבר.
אני לא יודע אם להירגע או להתרגז:) אני מתחיל לאט לאט לקלוט עד כמה המגע עם מערכת החינוך, למן ראשיתה ועד תומה, מטלטל את ההורים. ואני רק בתחילת הדרך.
אני יכולה להרגיע אותך שגם זוג הורים ששניהם עובדים מהבית יקבלו המלצות על זמן איכות לבנותיהם (שאינן תאומות). נשמע שאתה מסור ומקדיש ומודע הרבה יותר מרובנו.