הבוקר, כשיצאתי מן הבית, לקחתי אתי חפיסת כדורי הרגעה. זה לא דבר שגרתי אצלי. אני נוטל כדור כזה לעתים נדירות ביותר. אבל הבוקר לקחתי אותם אתי, כי נסעתי להיפגש עם העורכת שלי, נעה מנהיים, על כתב-היד של ספרי הבא. היו לפני כמעט שלוש שעות נסיעה, והייתי במתח רב. מה היא תאמר, מה היא תגיד על הספר, האם בכלל תרצה בו. ומה יקרה אם לא?
זה ודאי יישמע לכם מטורף. מאחורי כבר עשרים וחמשה ספרים, לא מעט הישגים. אבל קודם כול, אינני חי את הצלחתי, אוי ואבוי אם הייתי חי אותה, מפני שהיוהרה היא אם כול חטאת, אלא את חוסר המנוח המפיק ממני ספר אחר ספר. כמו כן, הבוקר הזכרתי לעצמי, שאין שום הכרח שהעורכת שלי תאהב את הספר הזה, שאולי לא תאהב אותו כלל, ועלי יהיה לחפש בית הוצאה אחר, או להוציאו לאור בעצמי. אני לא מקל על עצמי בסרטים הפנימיים שלי.
זה היה קצה שיאו של מאבק פנימי ושל דיאלוג פנימי שניהלתי אתה, עם נעה, בשבועיים שחלפו מאז שלחתי לה את כתב היד ועד הבוקר. הספקתי להתווכח אתה כהוגן, להתפרץ, לעמוד בתוקף על שלי. סרט שלם. אבל כמובן, כאשר נפגשנו, לא היה מזה דבר וחצי דבר.
כשהתיישבתי מול נעה הבוקר בבית הקפה "לחמנינא" במרמורק תל אביב, הבעתי את געגועיי העזים לעיר, כי ישבנו מול כיכר הבימה, ביום שמשי, בפינת הסוכר בבית הקפה פגשתי את רמי הויברגר, ומסביב המו החיים שהיו לי פעם, החיים שעזבתי כשעברנו לגליל.
סיפרתי לה שבאתי עם קנסאקס. היא הביטה בי נדהמת. "הרי אין אף אחד שכותב כאן כמוך, ואף אחד שכותב את הסיפורים האלה באופן שבו אתה כותב עליהם," חייכה אלי. ואני הקשבתי לה, ואז הודיתי לה, ואמרתי, שזה עניין של חרדת דחייה מושרשת, מימות הילדות, ושל עוד דבר, ענווה. שאני יודע עד כמה שוק הספרים קשה כעת, שאין שום הכרח לאף מוציא לאור לממן את חלומותיי, ושאני משתדל לעבוד מתוך ענווה על כול ספר שאני עובד עליו עד לסיומו. כי בסופו של דבר מדובר על מחויבות, התמדה, ועבודה קשה. שום דבר זוהר, מלבד רגעים מופלאים של השראה.
ואז היא התחילה לדבר. וככל שדיברה הממה אותי, כמו תמיד. היא הזכירה לי איך אמרה לי, כשקראה את כתב-היד של "כשהמתים חזרו," (שאותו ערך דווקא חברי הפרופסור, יגאל שוורץ, לבחירתי ולתודתי) שיש ילד בספר הזה. היא אמרה את זה כמה שנים לפני שיצאתי לפונדקאות, לפני שבכלל חשבתי על כך. והיום היא אמרה דברים אחרים, עזים לא פחות. ובשלב מסוים פשוט הבטתי בה נדהם, ולא יכולתי לדבר.
"מה, מה עשיתי?" שאלה בחשש.
"בכל פגישה אתך את נכנסת לי לתוך התאים," אמרתי לה, "לא סתם לתוכי, לתאים של הגוף."
המשכנו לדבר. אנחנו מבינים איש את רעותו ורעותו את האיש באופן עמוק כול כך, שזה מפעים אותי בכול פעם מחדש. אבל נועה מחוברת אלי בנימי נפשי, והיא גם חכמה כמו אלף שדים ושדות טובים ויפי מראה. אני לא יכול להחביא ממנה דבר, וגם לא רוצה.
אחרי שעתיים של שיחה עמוקה, מקיפה ונוקבת, נוקבת מפני שירדה חדרי בטן, של הדמויות שלי וגם שלי, אמרתי לה שאני הולך עכשיו לישון. שזה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות אחרי השיחה הזאת. לישון.
נסעתי לבית ילדותי ברמת השרון. במקרר חיכתה לי לגימה אחרונה, בואו נאמר, צ'ייסר בנפח של פיפטה, מבקבוק הוודקה שהפקדתי במקרר של אבא שלי. אז לגמתי כמה טיפות וודקה, ואחרי כן חצי כוס יין אדום משובח, שאחי הביא עמו לארוחת ליל שישי השבוע, והכנסתי למיקרו את האוכל שהבאתי עמי מן הבית.
אבל אז התחילו להתפרץ ממני שורות. למעשה, הן כבר בצבצו תוך כדי נהיגה מתל אביב לרמת השרון. וכמו שאני מורה לתלמידיי, הוצאתי מיד מחברת ועט והתחלתי כותב אותן. וככול שכתבתי, ידעתי שאני כותב את הפתיחה החדשה לספר הזה, ורק אחר הצהריים, בדרכי לסדנה שלי בבית הסופר, גם הבנתי איך השורות האלה, שקפצו לי לראש בארוחת הצהריים, מתיישבות לגמרי עם חוט העלילה של הספר כולו, והופכות אותו לחבל. חבל ארוך, רב דורות, חבל יהודי קשה.
כתבתי שלושה עמודי הערות בפגישה עם נעה. עכשיו אשב לעבוד עמן. החוזה ייחתם בימים הקרובים, אבל הגרסה הבאה תהיה עוד יותר מלאה ומטלטלת מקודמתה. ואז יהיה ספר. ואז יהיו גם הבאים אחריו.
ישנם בקנה עוד ספר חדש שכבר מתפרץ מתוכי, ועוד ספר ששוכב וממתין לי, ועוד ספר אחד. ומכיוון שכתיבתו של ספר אורכת אצלי 3-5 שנות עבודה, יש לפניי תוכנית לחמש עשרה השנים הבאות.
עכשיו צריך רק לפנות לזה את הכוחות, את הממון ואת הזמן. ולהתפלל לבריאות, לרוגע ולשקט.
אמן, כן יהי רצון מלפניך, ה' אלוהים.
נ.ב.
נטלתי כמובן רשות מנעה לספר על כל אלה.
