יומן מלחמה (167).
כמו שחברתי יעל יעצה לי, אני לא כותב ברשתות החברתיות מתי אני נעדר מן הבית. לכן אני יכול לכתוב זאת רק היום – אתמול נעדרתי מן הבית למשך יום שלם, וזו הסיבה שבישלתי והכנתי מראש לבנים ארוחות מוכנות, רק לחמם ולהגיש.
אתמול, אחרי שהבנים יצאו לבתי הספר שלהם, נסעתי למרכז. בערב הייתה לי סדנת כתיבה ברמת השרון. אז ניצלתי את ההזדמנות להיפגש עם חבר בבית קפה בהוד השרון, מה שלא עשיתי מזה שנים, ובאותה הזדמנות גם לחלק בארבע כתובות ספרים שחזרו אלי בהדסטארטים של ספרי הילדים. אז אם אתם מתעוררים עם ספר שלי בתיבת הדואר, דעו שלא יונת דואר שמה לכם אותו בה, אלא אני.
בצהריים נפגשתי עם אבא, הכנו יחד סטק טונה שהבאתי בצידנית, ממולאים שהקפאתי, פרוסות תפוחי אדמה על הפלנצ'ה יחד עם הדג ומרק שאבא הכין. נחתי שם, ואחר הצהריים יצאתי לשבת בבית קפה בכיכר המושבה, מול המועצה. זו הייתה חוויה מוזרה, לשבת לשתות קפה ולכתוב בכיכר ילדותי, זו שבאתי לנאום בה בשנה שעברה, במחאת רמת השרון. פתאום הרגשתי שזה כבר לא המקום שלי. שעד כמה שאני אוהב את רמת השרון, היא כבר לא הבית שלי, שהבית שלי הוא בתובל, בגליל.
גם התייסרתי משום שלא ראיתי את הבנים משבע בבוקר ועד עשר בלילה. אמנם, דיברנו בטלפון כמה וכמה פעמים במהלך היום, אבל זה לא אותו הדבר כמו לחכות להם בבית בשום מבית הספר, עם ארוחה חמה ושיחה על אירועי היום.
כשהגעתי הביתה, הם היו ערים, אחרי שאכלו מן הפיצה שהכנתי להם לאפייה יום מקודם לכן. "פיצה אליפות," סיכם מיכאל. הבית היה מסודר, יחסית לבית ששני נערים צעירים נותרו בו לבדם, ולשמחתי דלת הכניסה הייתה נעולה עד בואי. הם כול כך שקועים במשחק המחשב שלהם, 'פיוצ'ר', שהם מקפידים לנעול את הדלת בקומה התחתונה.
זו הפעם השנייה שנעדרתי מן הבית ליום שלם. מקודם לכן עשיתי זאת לפרקים, לכמה שעות בלבד. היה לי ברור שכבר הגיע הזמן לשחרר קצת, אותי וגם אותם, מן האחיזה ההורית. בפעם הקודמת מיכאל סיפר לי בצהלה שהכין לו ולאחיו חביתות משתי ביצים כל אחת, בלחמניה. הפעם דניאל סיפר לי, שחימם ספגטי (בלי רוטב) במשך 20 דקות (!?) במיקרו, ובסוף זרק את זה.
צחקתי. הסברתי לו שספגטי או פסטה מחממים ל 2-3 דקות לכול היותר, 4-6 לחיצות במיקרו שלנו, ותמיד עם רוטב או מים, אחרת זה מתייבש.
אבל הבוקר, כשהבטתי בספגטי שהונח, כלאחר כבוד, בכלי האוכל של התרנגולות, אמרתי בליבי, שפקעת ספגטי יבשה היא מחיר ממועט ללמידת עצמאות של הבנים.
הגיע הזמן לזה. במשך כמעט 13 שנים לא יצאתי מהבית אלא במצבי הכרח, או אם אבא שלי היה פה כדי לשמור על הילדים. אבל אבא, שיחיה, הוא כבר בן שמונים ותשע, וקשה לו כבר לנהוג כול הדרך עד הנה, הבנים גדלו, ואני מרגיש כבר קצת יותר חופשי. זה לא שאני מתהולל, או משהו כזה. אני יוצא מהבית כדי ללמד. אבל ארבע שנים לא לימדתי לימודים פרונטליים, והסדנה ברמת השרון היא סנונית ראשונה כזו. כעת, שאני מרגיש קצת יותר חופשי לנסוע, לנהוג ולהיעדר מן הבית, גם סדנה פרונטלית היא אפשרות.
הבוקר ניקיתי את הבית, וכעת סיימתי להכין להם ארוחת צהרים. הסתכלתי על עצמי, ואמרתי בליבי, שכיף להיות קצת יותר משוחרר מן האחיזה ההורית שלי בהם עד כה. אבל שבכל זאת, המקום היחיד שלי הוא איתם, בבית. רק פה אני מרגיש שלם.
זהו. אני מחכה בציפייה דרוכה שישובו כבר מבית הספר, כדי לתת להם ארוחת צהרים ולדבר קצת. רק אלוהים יודע מה אעשה כאשר יתגייסו, ואני אמצא את עצמי ימים שלמים לבדי בבית. יש סיכוי סביר שאתחרפן מזה.
שיחזרו החטופים הביתה. שיהיה פה שקט. שנוכל לחזור לחיות כמו בני אדם. זה לא כל כך הרבה לבקש.
