(יומן מלחמה 267).
היום נשאלתי כאן בנוגע למתכון לפטאייר חמציצים. ובכן, הבסיס לזה הוא חרדה קיומית המחפשת לה מוצא בלי כדורים, אלכוהול או כול מחסום אחר לחרדה. התנאי הנוסף הוא המון חמציצים בגינה. התנאי השלישי, ורק למתכון שלי, הוא עודף אנרגיה, כזה שהביא אותי לקצור אלומת חמציצים כה גדולה הבוקר בגינה שלנו, שעוד יש לי ממנה די והותר חומר גם למאפה חמציצים וגבינות.
לקחתי את החמציצים, קצצתי אותם בסכין גדולה, הגבעולים, העלים, הפרחים, את הכול – ושמתי בווק. הוספתי להם בצל אחד חתוך לקוביות וקצת שמן לבישול. הקפצתי את זה בווק ונתתי לזה זמן להתבשל. כשהתערובת הורידה נפח דרמטית הורדתי אותה מן האש למסננת, כדי שתגיר את נוזליה, והם רבים.
טעמתי את התערובת. היא הייתה חמוצה מדי. התחלתי לחשוב איך אמתן את הטעם. היו לי שני כיוונים – דילול והוספה. לדלל עם ירק אחר ולהוסיף לחמציצים דברים שינטרלו את החמיצות העזה שלהם. ואז להוסיף גבינות ואגוזים שיש לי בבית, וגם שקית ערמונים קלופים שקניתי למיכאל ושכחתי להכיר לו את זה.
חשבתי מיד לקפוץ החוצה לקטוף עלי חובזה, הרי עכשיו היא בדיוק גדלה וצומחת. לקחתי מספריים משרדיות גדולות ושקית ניילון ויצאתי למכונית. אבל תוך כדי נסיעה אמרתי לעצמי שבמקום לקטוף חובזה אקפוץ לסופרמרקט החדש שמשפחת אמון מדייר אל אסד פתחה לנו שלוש מאות מטרים מהבית, שם אמצא מה שאני צריך.
נכנסתי לסופרמרקט. שאלתי את מר אמון אם יש להם תרד.
"סַבָּדָק?"
"כן."
הוא ניגש אתי למקרר והוציא מתוכו אריזה של… בזיליקום.
"לָא, הָדָ'א בזיליקום," חייכתי אליו והצבעתי על אריזת תרד תאילנדי במדף מעליה. "הדא' סבדק'. עִינְדֶק סוּמַאק?'
"אָה."
הוא קרא לאחת העובדות, כולן בנות משפחה, שתיתן לי סומאק. בעודה שוקלת לי אותו סיפרתי להם שאני מכין פטאייר.
"מה, גם אצלכם עושים פטאייר?" הופתעה.
"כן, יש לי בן שלא אוכל בשר, אז כול יום אני צריך לחשוב מה להכין לו," הסברתי.
כולם חייכו.
"אם אתה שם חוּמָעָה בפטאייר אתה לא צריך סומאק," אמר מר אמון, "אולי רק קצת, בשביל הטעם."
הודיתי לו. בזכותו הבנתי ששמו העברי של החמציץ, 'חומעה', בא מערבית. ושהם מבטאים 'סומא' בלי ה-ק' של הסומאק.
חזרתי הביתה. בדרך עברתי אצל מנחם וקניתי אצלו צפתית לארוחת הערב וגבינה אוסטרית קשה, למקרה ואצטרך תוספת גבינה לפטאייר.
הקפצתי בצל קצוץ וחבילת תרד בווק, כשהתקררה הכנסתי למערבל מזון את תערובת התרד, החמציצים והבצל, יחד עם חופן אגוזי מלך, אגוזי פקאן, שברי שקד מולבן, פלפל גרוס, מלח, עלי זעתר טריים מן הגינה ושארית גבינה קשה של מנחם רז שהייתה לי. טחנתי את זה קצת יותר מדי זמן. זה הפך לעיסה. הייתי מעדיף שזה יהיה פחות עיסתי. אבל ניחא.
חומרי המילוי
זר חמציצים
חבילת תרד
בצל קצוץ
3-4 ערמונים קלופים
אגוזי מלך/פקאן/שברי שקד מולבן
עלי זעתר
פלפל, מלח
אחרי כן הכנסתי את המילוי למקרר, והתפניתי להכנת הבצק. בדקתי בגוגל מספר מתכונים של בצק לפטאייר. בסופו של דבר הגעתי דווקא למתכון באנגלית.
בצק
3 כוסות קמח לבן (אני עירבבתי 1.5 לבן ו-1.5 מלא)
כוס מים חמים
1 כף שמרים יבשים
1 כפית סוכר
1 כפית מלח
1/3 כוס שמן זית
מערבבים את השמרים והסוכר בכוס המים, מחכים שיבעבעו. בינתיים מערבבים את הקמח והמלח, מוסיפים את השמרים והשמן ומערבבים. הבצק שנוצר הוא רך וגמיש מאד. עושים כדור, משמנים קערה בשמן זית, מכניסים לתוכה את כדור הבצק ומכסים בניילון נצמד לשעה וחצי.
כשהבצק הכפיל את גודלו פרשתי נייר אפייה על האי במטבח, בזקתי עליו קמח ושיטחתי את הבצק כך שיישאר עבה יחסית, והמילוי לא יברח ממנו. קרצתי ממנו עיגולים עם תחתית של כוס זכוכית רחבה. ואז נזכרתי בגבינה 'מעודנת' שיש לי במקרר, מין גבינה כמו בולגרית אבל עדינה ממנה, שקניתי בסופרמרקט של משפחת אמון לפני מספר ימים. אז חתכתי ממנה קוביות קטנטנות. בכל עיגול שמתי קוביית גבינה וחצי כפית מילוי תרד, חמציצים ואגוזים, ואז סגרתי את הבצק באצבעות, חלק כמו אזני המן וחלק כמו סהרונים.
על הפטאייר מרחתי שמן זית ובזקתי על חציים זעתר ושומשום ועל חציים קצח. הכנסתי לתנור בחום גבוה (250 מעלות) ל 20 דקות, עד שראיתי שדווקא התחתית של הפטאייר השחימה. הבנתי שהבצק הפריך הזה לא יהיה חום מלמעלה, אבל מלמטה כן.
זהו זה.
הוצאתי החוצה והתחלתי לזלול.
הבצק יצא פריך בצורה נהדרת. להבא אשתמש רק בו בהכנת מילויים כמו אלה. והמילוי – אלוהי.
אכלנו מזה לא מעט, ועוד נשארו לי די והותר פטאייר כדי להקפיא לפעם הבאה.
*
קראתי לפוסט הזה 'חרדה, יצירה, בישול ותרפיה', כי זה בדיוק מה שמצב הטרם-מלחמה מחולל אצלי. אני בחרדה איומה, אבל במקום לטשטש את עצמי בכדורים או באלכוהול – חוץ מצ'ייסר קטן של ליקר קיווי בארוחת צהרים, אני מודה – אני מעדיף ליצור ולבשל. אז מדי יום אני מעמיד בפני עצמי אתגרי בישול מעניינים ונהנה מהם. הם מסיחים את דעתי, ממלאים את הבית בריח בישול ומרגיעים אותי.
לבד מזאת, מזה חודש ויותר אני נובר בארכיון שלי אחר זנבות סיפורים קצרים. הגעתי כבר 25 שנים אחורנית, ויש לי עוד לאן להעמיק בו, בארכיון הזה. אני מוצא ומוציא ממנו דברים מדהימים, שכתבתי לפני עשרות שנים ולא מצאתי זמן או אומץ לעבור עליהם, לשכתבם ולפרסמם. אבל מצב המלחמה, אי הוודאות הנוראה והחרדה הקיומית שהיא מעוררת, דוחקים בי וממריצים אותי להמשיך במה שאני עושה.
בתחילתה שמתי לעצמי דד ליין. עד ה 22.2.26, מועד ההגשה שעבר כבר לתחרות אקו"ם בעילום שם בתחום השירה והסיפורת (ופרסי אקו"ם בכלל). כשהגעתי לשבת האחרונה, ה-22 בחודש, אמרתי לעצמי, שלא אגיש לתחרות קובץ סיפורים שאינו שלם, מלא ונקי לפי דרכי, אבל טוב שהיה לי דד ליין מלאכותי כזה. כעת אני כבר מבין, שפתחתי במהלך ארוך בהרבה, מהלך אוורור של ארכיון הכתבים העשיר שלי ושל נפשי. שנפשי והיצירה שלי עשירות ומורכבות בהרבה מכפי שמישהו יודע, שהכתיבה שלי לעתים חושפנית, מבהילה, מצחיקה עד דמעות, מקוממת, מעלה שאלות או מביכה, ועוד קשת שלמה של תגובות רגשיות, ושמגיע לי להוציא את הכול לאוויר העולם, ולקבל ממנו בחזרה את אותה קשת רגשות בתוספת הכלה.
שזו משימה גדולה, הרבה יותר גדולה מכפי שחשבתי שניתן לתחום אותה במועד הגשה לאקו"ם, ושזה בסדר גמור. שגם כאשר נועה תסיים לערוך את ספרי הבא, 'להביא משיח,' ואני אכנס לאי-אילו חודשי הפקה – אישור העריכה, עריכה לשונית, אישורה, הגהה, אישורה, עיצוב עטיפה, ישיבת קד"מ ויחסי ציבור – אמשיך גם במהלכם בהתמדה בחפירת טיוטות מן הארכיון שלי, בשכתובן ובפיתוחן. חלקן כסיפורים קצרים, חלקן כנובלות, יש פה גם לפחות מחזה מסקרן אחד, וגם קובץ שירה חדש ומטלטל.
כי סופר חי הכי טוב כשהיצירה שלו מתפתחת ויוצאת החוצה, ושכול עוד אני עוסק בזה, ביצירה, בפיתוח היצירה ובבישול, מובטחים לי סיפוק, אריכות ימים והנאה ממושכת. וזה הרבה מאד.
וזו הסיבה, אגב, מדוע אני אוסר על כול מי שנהיה לתלמיד/ה שלי לכתיבה יוצרת למחוק, לאבד ולהשמיד את טיוטותיו. אסור למחוק טיוטות. חובה לשמור כול פיסת נייר שכתבתםן. לעולם לא תדעו איזה אוצר בלום חבוי בהן, ולעתים קרובות מדי האוצר הזה צריך זמן הבשלה, לעתים גם של עשרים ושלושים שנה.
אל תזרקו דבר. לא טיוטות, גם לא חמציצים שגדלים אצלכם בגינה.
ושתעבור עלינו גם המלחמה האיומה הזאת, העומדת בפתח, בכמה שפחות נזקים, ותפתח בפנינו תקופה חדשה.
