"רֶגַע אֶחָד שֶׁקֶט בְּבַקָּשָׁה," ביקש נתן זך, בשירו "רגע אחד" (מן הספר "שירים שונים"), אָנָּא. אֲנִי / רוֹצֶה לוֹמַר דְּבַר מָה. הוּא הָלַךְ / וְעָבַר עַל פָּנַי./ יָכֹלְתִּי לָגַעַת בְּשׁוּלֵי/ אַדַּרְתּוֹ. לֹא נָגַעְתִּי. מִי יָכוֹל הָיָה/ לָדַעַת מָה שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי." נתן, שליווה אותי בספרו זה כול נעוריי, אכזב אותי בבגרותי. מה שהיה נדמה לי בשיריו כרגש, התברר לי כמחווה ריקה של רגש.
אבל בשורות האלה נתן מכונן פעולה של אמת. פנייה המבקשת קשב. נתן פונה אל הקורא ומבקש שיעצור רגע, שיקשיב לו. הפעולה הזאת, של הפנייה אל הזולת, והקשב המתבקש מתוכה, נשנית ברבים משירי הספר הזה. "הִנֵּה הֵם בָּאִים. אָנָּא הִסְתַּכֵּל./ עַד שֶׁאַתָּה בָּא, הֵם כְּבָר הָלְכוּ, אָמְרָה" ("הנה הם באים"). וכאשר היא נכשלת, כאשר נכשלת הפנייה או ההקשבה לפנייה מצד אדם במצוקה, מתרחש אסון: "אֶת הַשָּׂפָה שֶׁלּוֹ לֹא הֵבַנְתִּי/ אֲבָל הֵבַנְתִּי מָה שֶׁהוּא חָשַׁב:/ אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁטּוֹב לוֹ עַכְשָׁו.// הוּא הָלַךְ וְלָקַח אִתּוֹ אֶת הַמִּלִּים שֶׁאָמַר" ("את השפה שלו").
כאשר אדם נמצא במצוקה, טובע בכאב, הוא פונה אל זולתו. לא תמיד אנחנו מבינים את השפה שלו, לא תמיד אנחנו פנויים להקשיב לו. ואם אנחנו מפספסים את הרגע הזה, האדם הזה הולך ושוקע בכאבו, המוכפל עתה פי שבעים ושבעה, כי הוא מרגיש שאיש אינו מבין אותו, ואיש אינו מקשיב לו. ואז הוא עלול ללכת.
ההקשבה לאדם, המבטא בפנינו את מכאובו, היא קשה מנשוא. כי כאשר אנו מקשיבים לכאבו של הזולת, הוא מעורר ומהדהד בנו את כאבינו, את הכאבים שאנו חווינו, ונושאים אותם בקרבנו, מסודרים באיזה שהוא מקום רגשי, כדי שלא יפריעו לנו לחיות.
לכן, פעמים קרובות מדי, אנחנו נמלטים מן הקשב למכאובו של הזולת. יש מאתנו ששמים לו גבול חיצוני, נמלטים פיסית מן השיחה, ממקום הקשב. יש מאתנו שמול מכאוביו של הזולת מעלים ומציפים אותו במכאובינו-אנו, כדי להראות לו שאנחנו מבינים היטב על מה הוא מדבר, ובכך להפגין בפניו אמפתיה. אך בפועל, גם מבלי להתכוון לכך, אנחנו שודדים אותו מכאבו ומן הזכות וההכרח שלו להשמיע אותו בפנינו.
לפעמים אנחנו גם בורחים אל פתרונות. קל ומנחם ובעיקר מגונן לחשוב, שכאב הוא דבר שניתן לפתרון. הטיפול שעברתי לימד אותי, שגישה מעשית כזו למול כאב, היא תכונה גברית. שנשים מסוגלות להכיל הרבה יותר את כאבו של הזולת, מבלי לנסות 'לפתור' אותו. כי לא לכול הכאבים הרגשיים והנפשיים יש פתרון. כך או כך, הגישה המעשית, שאנו עלולים לגלות כאשר אנו שומעים ממישהו או מישהי על ייסוריהם, גם היא גוזלת מהם משהו יקר מאד – עצם הידיעה שמישהו/י מכיל/ה אותך, את כאבך, את יסוריך. והמישהו/י האלה אמורים להיות אנו.
קשה מאד להישאר לאורך זמן במקום של קשב למול אדם אהוב ומתייסר. אני יודע זאת היטב. שני אנשים מאוד קרובים אלי לקו בדיכאון עמוק, כזה שגם תרופות לא תמיד מועילות לו. אני יודע כמה קשה להתעורר בבוקר ליד אדם, שבקושי מסוגל להוציא הגה מפיו מרוב כאב. שדווקא במקום ובזמן הכי לא מתאימים לזה בעולם, בבוקר ראשון של חופשה בבית מלון באילת, הוא פוקח את עיניו, וממלמל בקושי. "אני בדיכאון."
וזהו זה.
ומכאן הוא מביט בך בפנים נפולים, אפורים כפני מת, ועיניו פעורות, ופיו שותק. וגופו האהוב, הנערץ, מוטל על המיטה. ואתה אינך יודע מה לעשות.
בפעם ההיא קפצתי לגישה מעשית. הלכנו יד ביד לחפש בית מרקחת תורן בעיר, כדי לקנות לו כדורי הרגעה. זה כמובן לא עזר. זה רק אפשר לנו לארוז את החפצים ולחזור הביתה. התקף הדיכאון ההוא נמשך עוד ימים רבים.
בסופו של דבר נפרדנו, כי לא ידעתי איך להכיל את האהוב הזה, שחי כול חייו בתוך עליות וירידות של דיכאון עמוק. חשבתי שאני יכול להבין אותו מתוך הדיכאון שלי. ועשיתי את כול הטעויות שמניתי לעיל בדרך. הצפתי אותו במכאוביי, כניסיון לגלות אמפתיה, ובגישתי המעשית.
מה שלא הבנתי אז הוא הפער העמוק בין הדיכאון המלווה אותי, שהוא דיכאון של חרדה, לבין דיכאון קליני עמוק, מתמיד וחסר מוצא.
הדיכאון שמלווה אותי כול חיי הוא קולב. הוא נובע מאיזה מקור עמוק ביישותי, כאשר הוא תוקף אותו הוא מגיע בצורת כאב פיסי, השט בגוף, בלי מטרה. כתבתי עליו פעם את השיר הבא: "הַדִּכָּאוֹן הוּא קוֹלָב/ שֶׁמַּצְּבֵי חַיִּים וּרְגָשׁוֹת/ נִתְלִים עָלָיו כְּמוֹ מַדָּיו/ שֶׁל הַנִּדּוֹן לַמָּוֶת. מִתְנוֹעֲעִים, צִבְעוֹנִיִּים,/ בְּרִפְיוֹן הָרוּחַ,/ וּמִדֵּי פַּעַם נֶחֱלָפִים/ בַּאֲחֵרִים.// הַקָּבוּעַ הַיָּחִיד הוּא/ הַקּוֹלָב, וְזֶה אֲשֶׁר אוֹרֵב/ מֵאֲחוֹרָיו, מַמְתִּין/ לִשְׁעַת כּשֶׁר כְּדֵי/ לִקַּח אֶת נִשְׁמוֹתֵינוּ/ אֶל מֵעֵבֶר לִנְהַר הַדָּם,/ אֶל הַחשֶׁךְ שֶׁאֵין דּוֹמֶה לוֹ,/ אֶל הַמֶּרְחָבִים הָעֲצוּמִים/ שֶׁמֵּהֶם אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים עִם הַחַיִּים/ מִבַּעַד לַוִּילוֹן שֶׁאֵין לַחֲצוֹתוֹ עוֹד."
בפעם אחרת, כתבתי אל יצחק פרלמן, ביצירותיו לכינור שתמיד ניחמו אותי, את השיר הבא, "הפציינט": "הַאִם יוּכְלוּ נִגּוּנֶיךָ הַיְשָׁנִים לְנַחֲמֵנִי/ גַּם כַּעֲבֹר שָׁנִים רַבּוֹת כָּל כָּךְ, אֲנִי תּוֹהֶה,/ מִתְפַּתֵּל מֵרֹב כְּאֵב בִּלְפִיתַת הַדִּכָּאוֹן,/ לָכוּד, אֵינִי יוֹדֵעַ מָה עוֹד אֶעֱשֶׂה/ וְאֵיךְ אַמְשִׁיךְ וְאֶתְאַפֵּק מִלְּקִיחַת הַכַּדּוּרִים.// הַיַּיִן שֶׁלָּגַמְתִּי בַּאֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם כְּבָר נִמְסַךְ/ בַּשֶּׁתֶן. מָסַךְ הַשִּׁכְרוּת הַדַּק עָלָה מֵעַל הָעֶצֶב/ הֶעָמֹק הַזֶּה, שֶׁאֲנִי שׁוֹקֵעַ בּוֹ כְּמוֹ בְּבִצַּת יָגוֹן./ יָפֶה אַתָּה מְכַנֵּר, כָּל צְלִיל מֻכָּר נִשְׁמָע/ בְּדִיּוּק הֵיכָן שֶׁהוּא אָמוּר לִהְיוֹת. כָּל בִּטּוּי/ יוֹצֵא מִתַּחַת לְקַשְׁתְּךָ כְּמוֹ מִשְׁפָּט. אֲבָל אֲנִי/ נָתַתִּי אֶת עַצְמִי לְטֶרֶף בִּידֵי תַּהְפּוּכוֹת הַחֹרֶף. לִזְלִיגַת/ הַסֶּרוֹטוֹנִין. כְּמוֹ רוֹצֵחַ מְאֻבָּן בַּקֶּרַח אֲנִי מֵנִיף יָדַי/ עַל הַמִּקְלֶדֶת, מַדְפִּיס בְּקשִׁי אֶת שׁוּרוֹת הַשִּׁיר הַזֶּה,/ דּוּ"חַ פָּארָא-רְפוּאִי יָבֵשׁ עַל מַצָּבוֹ שֶׁל הַפַּצְיֶנְט/ אִילָן שֵׁיינְפֶלְד, מְשׁוֹרֵר וְהוֹמוֹסֶקְסוּאָל, בֶּן אַרְבָּעִים וָשֵׁשׁ,/ אֲשֶׁר נִמְצָא בְּמִטָּתוֹ עִם בֹּקֶר, מֵת, וְחִיּוּךְ/ פָּרוּשׂ עַל פָּנָיו, מוּל מְאַוְרֵר פּוֹעֵל, כַּלְבָּה נוֹבַחַת/ וְחָתוּל הַמְכַרְסֵם אֶת עֲקֵבָיו."
נו טוב, כמו שאתם רואים אני כבר בן שישים. עברו ארבע עשרה שנים מאז כתבתי את השיר הנורא הזה, ועודני חי, ומביט בו כעת בחיוך. אבל בזמנו זה היה קשה לבלי שאת. כך גם התחושה המתוארת בשיר הבא, "טקס הגירוש." כל השירים האלה, אגב, לקוחים מספרי השירה האחרונים שלי, ותוכלו לרכשם מידיי: "הַקּוֹלוֹת הַקּוֹרְאִים לְהַשְׁלִיכֵנִי מִן הַגָּג/ תּוֹקְפִים אוֹתִי בְּיֶתֶר שְׂאֵת./ נִדְמֶה אֵינִי יָכוֹל כְּבָר לְעַצְמִי./ אֲנִי שׁוֹאֵל נַפְשִׁי לָמוּת מֵרֹב כְּאֵב,/ וְלֹא מְלִיצָה הִיא זוֹ, כִּי אִם/ עֻבְדַּת חַיִּים. אֲנִי אוֹחֵז וְנֶאֱחָז/ אֲפִלּוּ בְּרִוּוּחַ וּבְיִשּׁוּר שׁוּרוֹת/ בַּטֶּקְסְט הַמְעַצְבֵּן הַזֶּה, כְּדֵי לִשְׂרֹד.// זוֹ כַּנִּרְאֶה מַרְאִית הָעַיִן שֶׁל/ הַדִּכָּאוֹן, כְּשֶׁהוּא מְנֻטָּל מִמַּסֵּכוֹת./ כֹּחַ עַז וּמְפַתֶּה שֶׁל הֶרֶס הָעַצְמִי/ הַתָּר לוֹ אַחֲרֵי מוֹצָא בְּתוֹךְ תּוֹכִי/ כְּעֵין דִּבּוּק שֶׁכְּבָר מָאַס בְּמִשְׁכָּנוֹ,/ וְאָצָה לוֹ הַדֶּרֶךְ לְחַפֵּשׂ אַחֵר.// דִּבּוּק, דִּבּוּק, אֲנִי קוֹרֵא אַחֲרָיו,/ אַל תְּמַהֵר כָּל כָּךְ לְהִפָּטֵר מִמֶּנִּי,/ שָׁנִים עָבְרוּ עָלֵינוּ יַחַד/ וּפִתְאֹם אַתָּה בּוֹקֵעַ מִתּוֹכִי כְּמוֹ// חַיְזָר, קוֹרֵעַ אֶת עוֹרִי, יוֹצֵא עֵירֹם/ אֶל הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יִקְרַע/ אוֹתְךָ מִלַּחַץ אַטְמוֹסְפֵרִי.// חַכֵּה לִי רֶגַע. אַל תֵּחָפֵז/ לְהִתְנַדֵּף מִמֶּנִּי, עֲלוּקָה, הֵן הִתְרַגַּלְתָּ/ לְדָמִי מַמָּשׁ כְּשֵׁם שֶׁהִסְתַּגַּלְתִּי לְשֶׁלְּךָ.// אֲבָל לַדִּבּוּק כְּבָר נִמְאַס. הוּא מִתְנַדֵּף/ בָּעֲרָפֶל מִתּוֹךְ נַקְבּוּבִיּוֹת עוֹרִי,/ מוֹתִיר אוֹתִי רֵיקָן, מַזִּיעַ, לֹא/ מֵבִין אֵיךְ אֶסְתַּדֵּר כָּעֵת. אֲבָל// יוֹדֵעַ: הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא כְּלִי/ גֵּרוּשׁ שֶׁל דִּבּוּק, וַאֲנִי, בְּמוֹ-/ יָדַי פֹּה יְצַרְתִּיו, כְּמוֹ מִרְשָׁם/ בָּדוּק שֶׁל טֶקֶס רַבָּנִי עַתִּיק/ וְרַב יוֹמִין, שֶׁעָלַי לְשַׁחְזְרוֹ/ מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ, אִם/ תְּאֵב חַיִּים אֲנִי. וְהִנְנִי תָּאֵב."
חשבתי שאני יודע מהו דיכאון. ברבות השנים הסתבר לי, שהדיכאון המלווה אותי נובע מהיפחתות האור בעונות המעבר, המביאה לירידת הסרוטונין בדמי. לכן המרתי את כדורי ההרגעה באימון ארובי מדי בוקר, מפני שהאימון הארובי מעלה את דרגות הסרוטונין בגוף, ומאפשר לנשום.
ולבד מזאת, מאז הבנתי את הדבר אני מקפיד לחיות בתאורה בהירה, עזה. ואני יושב גם כעת מתחת לתאורה חזקה, בחדר העבודה שלי בתובל, אף על פי שיש יום שמשי בחוץ.
החיים הם מתת מעם האל ומעם הורינו. לעתים קרובות, ברגע שאנו עומדים על דעתנו, אנחנו מבינים את האמת העירומה – החיים הם מתנה נפלאה, ובה-בעת הם קו מתאר ריקן. על כול אחד ואחת מאתנו למלא אותם בבחירותינו. וזה נורא קשה. כי זה מטיל עלינו אחריות עמוקה לחיים שלנו, לבחירותינו.
והבחירות שלנו תמיד מצמצמות אפשרויות, כי כול אחד ואחת מאתנו יכולים לקטוף משהו מאשכולות הענבים העסיסיים של הקיום, אך בזה שאנו עושים כן אנו גם נמנעים מאפשרויות אחרות, עסיסיות ומרתקות ומפעימות לא פחות: "נִלְטַשׁ בִּידֵי אַבְנֵי הַזְּמַן בְּלִי דַּעַת/ מַה מָּצוּי בָּאֶלֶף אֶשְׁכּוֹלוֹת גּוֹרָל אָפִיל/ הַמַּבְשִׁילִים בְּעִתָּם וּבִזְמַנָּם, אֲנִי/ כְּמוֹ אָסוּר בִּקְנוֹקָנוֹת.// אֲנִי עָצִיר בִּנְסִבּוֹת שֶׁיְּצַרְתִּין מִכֹּרַח הַהֶכְרֵחַ/ וְנַעֲנֶה כֻּלִּי לַהֲוָיָה אֲשֶׁר יָצְרוּ מִמֶּנִּי.// כֹּחִי גּוֹבֵר כְּמַעְיָן שֶׁל הֵעָנוּת/ אֲשֶׁר נִפְחָת רַק אִם אֵינֶנִּי מְצַיֵּת עוֹד/ לְאוֹתָם צַוִּים שֶׁאֶת פִּשְׁרָם אֵינִי יוֹדֵעַ/ אֲבָל תָּקְפָּם וַדָּאִי לִי זֶה מִכְּבָר.// אֲנִי הוֹלֵךְ כְּמוֹ סוּמָא בְּתוֹךְ גַּנֵּי חַיַּי,/ אֲבָל מוּבָל בָּהֶם כְּבַעַל רְאִיָּה נִשְׂגֶּבֶת." ("נלטש בידי אבני הזמן").
להקשיב לאדם המצוי בתוך ייסוריו, זה דבר קשה. זה דבר שמעלה בנו את זכר ייסורינו. אבל נתינת היד הזאת, היא הנחמה העמוקה ביותר שיכול אדם להציע לרעהו ולרעותו. כי בסוף, כמו שכתב פעם המשורר האהוב עלי כול כך, אורי ברנשטיין ז"ל, "וכולם מעשים בודדים." באנו אל העולם בודדים, ובודדים גם נסור ממנו. הנחמה הגדולה והיחידה הטמונה לנו בו, הנחמה היחידה שאנו יכולים להציע לאדם בתוך ייסוריו, היא עושר העולם, יופיו, ריבוי האפשרויות האינסופי הגלום בו – והידיעה שהוא או היא, אתם ואתן ואני, איננו לבד.
אתםן כמובן מוזמנים/ות לשתף גם את הפוסט הזה. אם יציל נפש אחת בעולם דייני.
תודה,
אילן.
