טוב שיש את לשאול. או: זר פרחים ליעל ולסיוון.

"תתייעץ במעון," אמר לי אבא שלי היום בחמש בבוקר, "אולי משהו חסר לדניאל, שהוא מתנהג ככה." ובאותה נשימה הוסיף, תוך כדי שהוא מחווה על דניאל שישן לידו, על הספה בסלון, "תראה איזה בובה."
בצהריים הצלחתי להגיע מחיפה למעון כבר בשלוש ורבע, ומצאתי את יעל, המנהלת, וסיוון, העובדת הסוציאלית, יושבות יחד בחדרה של יעל.
"הו, איזה יופי," צהלתי, "שתי ציפורים במכה אחת!"
בתשובה, שתיהן התחילו לצייץ ולצחוק.
"אפשר להפריע לכן לדקה?"
"הדרך תמיד פתוחה, אילן," השיבו שתיהן.
סיפרתי להן שאני מוטרד לגבי דניאל, ושאבא שלי המליץ שאתייעץ איתן, וכשאבא שלי ממליץ, אני מבצע.
הן הכירו אותו. בוקר אחד, בחג הסבים והסבתות נדמה לי, ישב עם שתיהן ושוחח עימן ארוכות. על עבודתו, על תפיסתו את הטיפול בילדים ובני נוער.
לא סתם היה נשיא בתי המשפט לנוער, ולפני כן האחראי על הטיפול בנוער עבריין במשרד הרווחה.
"מדי יום כשאנחנו חוזרים מן המעון אני נותן להם בקבוק, ומשתדל לעשות איתם משהו," פתחתי. "בשש, כמו שסיכמתי איתכן, הם כבר מתיישבים לאכול ארוחה מוצקה. בשר, או דברים אחרים. אחרי כן הם מתרחצים, ובשבע הם כבר במיטות, עם תקליטור של שירי ילדים."
"מיכאל נרדם די מהר, אבל דניאל עומד ובוכה שעות במיטה, ונרגע רק כשאני לוקח אותו בזרועותיי או מעביר אותו למיטתי," סיפרתי להן. "וגם בלילה הם מתעוררים, בלילות האחרונים שניהם התעוררו מדי לילה ברבע לשלוש לפנות בוקר, ורצו לאכול. וגמרו לי את הלילה."
"ומה שמטריד אותי בדניאל זה הנשיכות והמשיכות בשיער, לא רק למיכאל, גם לי ולשאר הילדים במעון, וגם התקפי התסכול שלו. ניסיתי הכול. לצעוק עליו שאסור לנשוך את מיכאל, לתת לו בובה לנשוך ואפילו הראיתי לו שאני נושך אותה, להרחיק אותו מאחיו למיטה כעונש, אפילו להכות על כפות ידיו. יותר מזה אני כמובן לא מעז. אבל שום דבר לא עוזר."
שתיהן הקשיבו לי ברוב קשב.
"מה שמדהים הוא שאתה מספר על הבעיה ועל הפתרון יחד," חייכה אלי יעל. "בגיל שלהם לענישה אין שום טעם. הם לא מבינים אותה. אבל אם המיטה היא מקום הענישה של דניאל, למה שירצה לישון בה?"
השפלתי את עיניי במבוכה. האמת היא, שאילנה כבר אמרה לי את זאת מזמן. אבל עם אילנה אני כמו עם אילנה. קודם כל מתמרד נגד דבריה, ורק אחרי כן מגלה שוב שצדקה.
אני חושש שאני מתייחס אליה כמו נער מתבגר לאימא. מורד בסמכותה כמטפלת מנוסה.
"חוץ מזה," הוסיפה יעל, "אתה עושה את הטעויות ממש לפי הספר. סיוון כבר תסביר לך למה אני מתכוונת ומה לעשות," ויצאה לטפל באם אחרת שחיכתה לה מחוץ לחדרה עם ילדיה.
אחראית המטבח בדיוק הכניסה לחדר צלחת ועליה ארבעה פלחוני אבטיח. סיוון הציעה לי אחד, ואני, שגוועתי ברעב, כרסמתי בו בשמחה, מיץ אבטיח מכתים את חולצתי.
היא הגישה לי גליל של נייר טואלט.
"לא נורא," אמרתי לה, "זה ממילא יילך לכביסה."
אבל עטפתי את פלח האבטיח בנייר טואלט, שיספוג את המיץ, וישבתי, מכרסם אבטיח, ומקשיב לה.
"קודם כל תפריד," אמרה לי סיוון, "המיטה היא רק לשינה. לא לאכילה, לא לריקוד. את שירי הילדים תשמיע להם כשהם רוקדים על השטיח, לא במיטה. אחרי שיר מסוים וקבוע, תגיד שזהו, ואז שיר להם שיר אחד בעצמך. כי לקול שלך יהיה אפקט עוטף ומרגיע. אחרי כן, אם אתה רגיל לספר להם סיפור, ספר להם סיפור, ואז השכב אותם במיטה."
"אל תצא מן החדר. שב מולם, בגובה כזה שיוכלו לראות אותך גם בשכיבה. כך במשך שבוע-שבועיים. אחרי כן שב על כיסא במרחק מהם, אבל עדיין אל תעזוב את החדר."
"זה ייקח שבועיים שלושה והכול יסתדר," הבטיחה לי.
ואחרי כן יעצה לי עצות בנוגע לנשיכות של דניאל את אחיו.

הערב, אחרי בקבוק אחר הצהריים, הלכתי איתם לחנות "סטימצקי" באלנבי וקניתי להם שני ספרי מילים ראשונות, עם תמונות. כדי שיהיה לי מה לספר להם הערב. כשנכנסתי היום לכיתה פשוט ראיתי אותם יושבים מסביב לשולחן, על כסאות קטנים, עם כל שאר הילדים, בעוד הגננת מראה להם באצבעה תמונות ומילים בספר "100 מילים ראשונות." אז החלטתי לתגבר את זה בבית.
נכנסו לחדר, הושבתי אותם על כורסאות הסלון הקטנטנות שקנו להם אחי אביב וגיסתי חגית ליום הולדתם, והשמעתי להם כמה שירים מן התקליטור.
לפתע ניגש מיכאל לשולחן שלהם, נטל ממנו ספר, הספר שקיבלו במתנה ביום הולדתם מן הגן, אחז בדפיו וניער אותו מול עיניי.
"אתה רוצה שאספר לכם סיפור?" שאלתי את מיכאל, מבין בדיוק מה הוא רוצה, ונדהם מחוכמתו.
"אז הנה, יש לנו ספר חדש היום."
השקטתי את התקליטור, הוצאתי את ספר התמונות, הושבתי את שניהם בחזרה על הכורסאות והתחלתי מראה להם תמונות ומילים.
די מהר החלו לריב ביניהם על הזכות לאחוז בספר, ואו אז הוצאתי גם את הספר החדש האחר מן השקית הירוקה של סטימצקי, ונתתי לכל אחד מהם ספר, והראיתי להם במקביל, פעם לזה ופעם לאחיו כל מיני דברים.
"איפה הברווז?" שאלתי את מיכאל, ולתדהמתי מיד הצביע על הברווז הצהוב, שרק רגע לפני כן הראיתי לו אותו בספר.
"ואיפה הדובי?"
הוא הראה לי גם אותו.
דניאל היה עסוק במריבות. כשניסיתי לתת גם לו תשומת לב דומה לזו שנתתי לאחיו לא היה מרוכז בקריאה. הוא דרש מגע פיזי.
כשסיימנו, הכנסתי אותם למיטות, והשתרעתי על הפוף שאוסי וטל, גיסתי ואחי השניים, קנו לנו.
ואז פתחתי את פי והתחלתי לשיר להם.
השיר הראשון שעלה בדעתי היה "אילו ציפורים." אז ישבתי מולם ושרתי להם אותו בשקט, שוב ושוב ושוב.
מיכאל נשכב די מהר על המיטה, תוחב אצבע בפיו ומאזין. דניאל התמרד. הוא נעמד, ניסה לעמוד על רגליו, אבל השינה עטה עליו, והוא התנודד על רגליו הקטנות ונפל על המזרן, ושוב טיפס מעלה, עמד קצת, הקשיב, ושוב נפל לאחור.
הוא תפס בבקבוק האוכל הריק שלו, וניסה לשתות ממנו.
הבנתי מה הוא מסמן לי.
"רגע, דניאל, תיכף אביא לכם מים," אמרתי ונטלתי מידיו את הבקבוק.
מזגתי מים לבקבוקים, והבאתי להם. שניהם שתו לרוויה, ואז פשוט נשכבו בשקט גמור במיטותיהם.
אני הרחקתי מן הפוף אל הכיסא שעומד דרך קבע ליד הדלת. התיישבתי עליו, והבטתי בהם.
שניהם התרוממו מן המזרן, נעמדו, פטפטו קצת. אבל משראו שאני איתם, לידם, פשוט יושב רגוע לגמרי ומתבונן בהם, חייכו אלי, ונשכבו במיטות.
ישבתי והבטתי בהם, מוצף באושר, בקורת רוח. קולט איזה ילדים נהדרים יש לי.
בסך הכול הייתי צריך להפסיק את המוסיקה, לשיר תחתיה, לא להפעיל טלביזיה סמוך לשעת הירדמותם, ובעיקר – לא להזדרז ולצאת מן החדר, ומן הבית, אל החצר, מתוך מחשבה שזהו זה, עשיתי את המוטל עלי. הילדים אכלו, התרחצו והם במיטות. אז שישנו כבר, או שיבכו עד שיירדמו.
זו גישה פונקציונאלית מדי, גברית, של אבות.
הערב למדתי להשכיב אותם בדרכה של אם.
וזה הערב הכי שקט מאז שאני זוכר את עצמי איתם. מאז שנולדו.
הלוואי וגם הלילה הזה יעבור בשקט.
כך או כך, זר פרחים מגיע ליעל ולסיוון, ממעון מגן אברהם, ולו בשביל הערב הזה, ערב שקט אחד, נטול מתחים ומלא אהבה, שחווינו יחד.
לילה טוב.