התופעה הכי בולטת שאתה נפגש בה, בשובך אל הבית אחרי שני ימי חופשה, היא הריח העז של הפרשות חתולים. הריח עולה מארגז הצרכים שלהם, אבל מתפשט בחלל. לכן, ברגע שהגענו הביתה היה עלי להעלות כל ילד ישן בידיי אל המיטה, לפרוק את המכונית – ואז לנקות את ארגז הצרכים של החתולים, שלא יסריח את הבית יותר מכפי שכבר עשה כן בהיעדרנו ממנו.
כעת כמעט אחת וחצי לפנות בוקר, בערב ראש השנה. עזבנו את בית אבי בשעה 21.30. הגענו הנה קרוב לחצות. הייתי חייב לעשות שתי עצירות בדרך, כדי להילחם בעייפות שלי.
הדבר השני שתפס את תשומת ליבי היום היה יכולותיי הטלפתיות. הם נהיו כה מובחנות עד שלא יכולתי לפספס אותן. הבוקר, אחרי ביקור קצר במכון הכושר הישן שלי, במהלכו הילדים היו שוב אצל אילנה, לקחתי אותם מביתה אל החנות של איציק, טכנאי מכונת הכתיבה שלי, כדי לאסוף ממנו את המכונה המתוקנת, ואז נסענו לדיזנגוף סנטר. רציתי שהילדים יהנו ממנעמי העיר שעזבו לפני פחות משנה.
נכנסנו ל'טויס אר אס.' אבא שלי נתן לכול אחד מנכדיו 100 שקלים כמתנת חג, אז היה להם תקציב לקנות בו משהו לעצמם. מיכאל בחר רובוט שהופך למכונית. דניאל העדיף מכונית משטרה גדולה, שעושה אורות וקולות, וגם נוסעת בכוחות עצמה. אני הוספתי על זה קלפי משחק רגילים, כדי שנוכל לשחק יחד ב'מלחמה.'
בעודנו יוצאים מן החניון בסנטר חשבתי פתאום על האקס האחרון שלי. הייתה לי הרגשה חזקה שעלי להתקשר אליו. ומכיוון שאני משתדל על פי רוב להקשיב לאינטואיציה שלי, כך עשיתי. אמרתי לו שכרגע יצאנו מהדיזנגוף סנטר. "אבל הרי זה בדיוק איפה שאני נמצא עכשיו, בסופרמרקט בתוך הדיזנגוף סנטר. יכולנו להיפגש," ענה לי.
"טוב לדעת שהקשר הטלפתי בינינו עוד עובד," חייכתי אל הדיבורית.
בירכנו איש את רעהו בשנה טובה ואנחנו המשכנו בסניעה אל בית סבא. ממש בפנייה מצומת הכפר הירוק שמאלה לתוך רמת השרון חשבתי פתאום על מיכל, בת המחזור שלי. לאחרונה הביעה רצון לפגוש בילדים, שהפעם האחרונה שראתה אותם הייתה כשהיו בני שנתיים.
באותו רגע שבו חשבתי עליה, קיבלתי ממנה הודעת ס.מ.ס עם ברכת שנה טובה.
זה היה כול כך מדהים עד שמיד התקשרתי אליה. היא שמחה מאוד והזמינה אותנו אל ביתה. המדהים הוא, שהיא גרה בבניין הראשון ברחוב סוקולוב, מצד ימין של הכביש. עמדנו ממש במרחק כמה מטרים ממנה.
עלינו אליה לביקור קצר, ומיכאל ודניאל זכו מידיה במתנות מיוחדות – רובוט ענק, ורובוטט דינוזאור. רק שהיו חסרות להן בטריות.
נסענו מיד לחנות החשמל בשדרות וייצמן. אני מכיר את החנות הזאת מזה חמישים שנה. ולא בכדי. בנצי, בעליה, היה חבר קרוב של הוריי, ואנו וילדיהם היינו משחקים יחד כשהיינו ילדים.
נכנסנו פנימה. בנצי ישב שם. "שלום, רציתי לקנות סוללות לרובוטים האלה," אמרתי לבנצי. היא התבונן בי ולא קלט דבר. רק לקח לידיו מברג והחל לפרק את בתי הסוללות בשני הרובוטים.
"בנצי, אתה ודאי לא זוכר אותי," חייכתי אליו, והוא הרים אלי את עיניו, "אבל אני אילן שיינפלד."
הוא כמעט התעלף.
"לא הייתי מזהה אותך בשום פנים ואופן," אמר. "לפעמים אני פוגש באבא שלך ברחוב."
שהינו שם זמן מה. הדינוזאור עובד. הרובוט השני מקולקל. אבל אולי מישהו בתובל יידע לתקן אותו.
נסענו לבית של סבא. אחר הצהריים ישבתי בחצר של אבא וחשבתי על השכונה הזאת, שכונת ילדותי, שחייתי בה 21 שנה. יש משהו חזק מאוד באינטימיות שבה. בקרבה בין בתיה, שרובם נבנו על ידי פליטים מאותה עיירה באוקראינה. נובוסליץ.
אחרי שעזבתי את בית הורי גרתי 36 שנים בנוה צדק, שבתיה חולקים קיר בית אחד עם רעהו. כלומר, גם בה הארכיטקטורה מכתיבה אינטימיות, אבל היא תוצאה של ההכרח להגן על ארבע שורות הבתים הראשונות של תל אביב מפני מסתננים ערבים.
וכעת אנו גרים בתובל, בקהילה קטנה של כ-300 איש. אמנם, יש מרחב בין הבתים, אבל הבתים לא מגודרים, מפני שרוב החברים כאן מאמינים בשיתוף, בתנועה חופשית במרחב הציבורי ובקירבה בינאישית.
השבוע החלטתי לגדר את הגדר שלי, בשל הכלבה שלי והכלבים האחרים. אבל עלי עוד להרהר על כך. לחשוב אם הדבר הזה באמת נכון לי. הרי תמיד שמחתי לחיות כאדם פרטי, אבל כזה המחובר לקהילה או לקבוצה.
אני מאמין שזוהי תמצית הווייתו של סופר. הוא תמיד חי בפנים הקהילה ומחוצה לה בעת ובעונה אחת. הוא מוכרח את הקהילה כעוגן, כבסיס איתן וכשדה מחקר. אבל בו-בזמן הוא זקוק לפרטיות שלו, לזמן כתיבה רב, המוקדש לעבודתו כצופה בקהילה וכעד שלה.
שתהיה לכם שנה נפלאה.
נותרו לי רק עוד 35 ימים לסיום קפיין גיוס ההמונים שלי. אשמח אם תתמכו בו, ואם תשתפו אותו עם אחרים.
תודה וחג שמח.
https://www.mimoona.co.il/Projects/4206
