ספרי ההכנה להורות בכלל, ולהורות של תאומים בפרט, כבר רימזו לי על טעותי. אך הייתי כנראה צריך את השנה הזאת, ובייחוד את החודש הזה, ובו הימים האחרונים ממש, כדי להבין דבר לאשורו.
הבאתי שני בנים לעולם, והם החברים הכי טובים האחד של רעהו, אך גם רבים בלי סוף.
כשהיינו קטנים, גם אחי ואני התקוטטנו לא מעט. אני עוד זוכר איך יום אחד סטרתי לו, בדיוק שעה שלגם קוקה קולה מבקבוק זכוכית, במלתחות של בריכת "גלי גיל" ברמת גן, משום שהתגרה בי, והבקבוק שבר לו שן קדמית.
אני לא ידעתי את נפשי. ובעיקר לא ידעתי איך נחזור הביתה, האח הגדול והאח הקטן שהיה תחת השגחתו, שעה שהגדול שבר לקטן שן קדמית.
היינו גם מתקוטטים על השטיח בחדר הגדול, חדר הילדים. הכי אהבתי לנצל את כוחי על אחי ולהשעין את ברכי על רגליו ולתפוס את ידיו, כך שלא יוכל לזוז, ואז לאיים עליו ביריקה מלמעלה.
אחרי כן נולדו אחינו הצעירים מאיתנו, בהפרש של עשור ממני ושנה בלבד זה מזה, ואחי ואני גדלנו וחדלנו לריב.
זכרונות ילדות זה דבר אחד. אבל שעה שאתה רואה איך זה מתרקם בין שני בניך, בני השנה וחודש, זה כבר עניין אחר לחלוטין.
דניאל התחיל למשוך את שערו של מיכאל ולנשוך אותו לפני כחודש-חודשיים. לא רק אותו. גם אותי, גם ילדים במעון. על כך כבר כתבתי.
ומיכאל בכה, ולמד שהבכי שלו מריץ אותי אליו, ולכן גם פיתח טכניקת כאילו-בכי, בכי בדוי, שנועד להזעיקני אליו ולו, להרוויח עוד חיבוק ועוד זמן חיק.
אחרי כן דניאל גילה לא רק את כוח ידיו אלא את משקל גופו. הוא החל מטיל את עצמו על מיכאל, ושעה שזה נתון תחת משקלו לחמוס מידיו צעצוע זה או אחר.
זה נהיה נורא, בחיי.
אבל השבוע מיכאל אף הוא גילה כל מיני תגליות. הוא גילה את תלתליו השופעים של אחיו, החזק ממנו, והחל מושך אותם בידיו הקטנות והזריזות.
ברגע שדניאל מתחיל להתייפח, ואני לצעוק 'אסור!' מיכאל פורץ בצחוק שובב ומשוחרר, נהנה מכל רגע. וכשאני מסביר לו, שכמו שכואב לו כשדניאל עושה לו את זה, גם לדניאל כואב, זה עובר לו ליד האוזן. אף על פי שאני חושב שהוא דווקא מבין זאת, היטב.
היום הבחנתי, שמיכאל פיתח טקטיקה חדשה. על רזון גופו וקוטנו יחסית לאחיו דניאל הוא מפצה בזריזות. הוא פשוט מסתער על גופו של דניאל ממרחק, נוגח בו, חוטף מידיו את מה שדניאל משחק בו ונמלט בזחילה מהירה הלאה, מותיר את דניאל בוכה אחריו.
וכך זה מתנהל במשך היום כולו.
ניהלתי מעקב סמוי.
נראה לי שלעולם לא עוברות יותר מעשר דקות, בזמן ערות, שאחד מהם אינו מתנפל על רעהו.
ואני צריך להיות פקוח עיניים, דרוך וזמין בכל עת לכעוס על התוקפן ולנחם את הקורבן התורן.
מה אגיד לכם, תענוג גדול זה לא.
"עשיתי את שניכם כדי שתהיו חברים זה של זה, לא כדי שתריבו כל היום," אמרתי להם, ושוב הפרדתי ביניהם, שם את האחד ליד תיבת צעצועים ואת האחר על הכיסא המנגן. אבל כעבור רגעים הם שוב היו זה ליד זה וזה על זה, מתקוטטים.
"ככה זה מתחיל," אמרה לי רותי, חברה ותיקה שבאה היום לבקר אותנו. "זה עוד יתפתח."
"אני מתאר לעצמי," אמרתי לה בעייפות.
אני חשבתי לעצמי שאני מייסד כאן אחוות אחים, ולא ידעתי, יותר נכון לא זכרתי, שהדרך לאחוות אחים אמיתית עוברת בין קטטות.
בקרוב מאוד נראה לי שאתחיל לעלות כאן סטטוסים בנוסח 'הצילו! מישהו/י יכול לבוא להיות עם הבנים שלי איזה עשר דקות?!'
לילה טוב מבית שיינפלד.
