הבוקר היו לי פה שתי פגישות עסקיות. האחת עם דורית, האחראית על השכרת מבני הציבור בתובל, והאחרת עם קרוליין, אשת פרסום המתמחה בגוש שגב. אלה הצעדים הראשונים שנקטתי בהם כדי לקדם את כוונתי לקיים סדנאות כתיבה קצרות ומתמשכות בתובל.
דורית הראתה לי את שני מבני הציבור שסדנאות מתקיימות בהם, 'בית הכרם' ו'טרה רוסה.' שניהם מבנים חלומיים, שמתקיימות בהם סדנאות גוף נפש. כשנכנסתי ל'בית הכרם' ראיתי חלל שפשוט זועק להיות לבית קפה. יש בו שולחנות וכיסאות של בית קפה, חלונות מכול עבריו אל חוץ ירוק וגשום, דלפק בר ומטבח מצויד בכלי בישול תעשייתיים וגם בכלי אוכל. הכול מוכן להפעלה, חוץ ממכונת אספרסו ומערכת מוסיקה.
זה כמובן עורר בי תשוקה ישנה. מאז נסגר 'קפה תיאו' התשוקה הזאת לא הרפתה ממני. בלמתי אותה בזוכרי כמה עלתה לי, מליון וחצי ש"ח של חובות, שעודני משלם. אבל שעה שאני עומד בחלל כה מושלם להקמת בית קפה, התשוקה הזאת זוקפת ראשה, ניעורה.
הדבר היחיד הוא, שבמקום מרוחק ומיוחד כמו תובל צריך לקיים בית קפה רק בשעות 17-24, אני מניח, ועם ערבי נושא, כאלה שימשכו לכאן אנשים מכול האזור וגם תיירות פנים.
אבל זה משהו להרהר בו זמן רב. לא לקפוץ עליו ככה. ודאי שלא אחרי המפולת שחוויתי עם בית הקפה הקודם.
אחרי כן נסענו ל'טרה רוסה.' בניין יפה. שלוש כיתות, משרדים, קומת מבואה ואירוח. בלבי תהיתי מדוע נקרא הבית הזה 'טרה רוסה.'
את התשובה לתהייתי קיבלתי מקץ שעה, כשהגשם התחזק, האדמה נסתפגה במים, והילדים שבו הביתה מן הגן במגפיהם. בן-רגע כוסתה רצפת המבואה לבית וגם הכניסה לבית פנימה במריחות עזות של בוצה אדומה.
בכול ביקוריי בתובל עד כה לא חוויתי את זה, כי ביקרנו פה בקיץ ובימי היובש. אבל עתה, שגשם ברכה החל לרדת כאן, מלווה בברד חזק ובקור, הוציאה האדמה את טובה. היא אדמת חמרה, אדומה, חומרית ונמרחת היטב על אריחי המרצפת. יחד עם מציאותה של פינו, הגורה בת שישה השבועות שלנו, בבית, בימי חורף קרים, שקשה להוציאה החוצה בהם כדי לעשות את צרכיה, זה מבטיח דבר אחד – שאצטרך לרחוץ את הרצפה פה כמעט מדי יום.
כול מי שפגש אותי כאן שאל אותי אם כבר חוויתי כאן חורף, שאני כול כך נלהב מן המקום הזה. אמרתי לו שלא, אבל שאני שמח שהגענו הנה דווקא בחורף, בתקופה הכי קשה בשנה. ראשית, מפני שהחורף קצר ואחריו חודשים ארוכים של חיים בקרירות המבורכת של הגליל. שנית, מפני שאני אוהב קור, ומעדיף אותו תמיד, בכול זמן בשנה, על פני להט הקיץ.
החורף הזה גם מקנה לי זמן איכות עם הילדים. אנחנו מתקלחים מוקדם, לובשים פיג'מות, מתיישבים על שטיח וכריות בחדר הילדים, או מתכרבלים באחת המיטות, וקוראים סיפור. הערב בחר דניאל ספר שעוד לא קראנו בו, של שלמה אבס, על הסוס ופעמון הצדק, ספר נפלא, שגם מצויר היטב, ודרכו יכולתי לדבר איתם על היחס הראוי לבעלי חיים, נושא רלבנטי מאוד כעת, שהם משתוללים עם פינו, ואני מוצא את עצמי מתרה בהם עשרות פעמים ביום לא להתעלל בה, להרים אותה בזהירות, בשתי ידיים מתחת לגחונה ולא במשיכת גפיה, כדי שלא תינזק.
בימים הראשונים הילדים היו מאושרים כאן. אבל השבוע, שבו החלו להימנע משנת צהריים, הם נשברים בשעה אחת וחצי-שתיים, השעה שבה היו רגילים לשוב הביתה, לאכול איתי וללכת לנוח. זה בא לידי ביטוי בהשתוללות בגן, ולכן גם קוראים לי לקחת אותם הביתה בשתיים. אני מניח שתהליך גמילתם משנת צהריים עוד ייקח זמן, ומקבל את זה. ועם ההשתוללות שלהם איש עם רעהו ועם הגורה בבית אני משתדל להתמודד באורך-רוח. לפעמים זה מצליח לי, לפעמים פחות.
חסרות לי עוד המון כונניות ספרים בבית, ולכן מחצית מספריי עודם בארגזים. זה משגע אותי. אני בודק הצעות מחיר, ואפשרויות שונות, מנגרים פרטיים ועד איקאה. אינני יכול לחיות ולכתוב בבית מבולגן, עמוס בארגזים, שהארכיון שלי, וגם ספרי התחקיר והיהדות והמילונים שלי, גנוזים בו בארגזים. זה ממש לא מאפשר לי לכתוב.
הבוקר כבר עליתי על המכונית בדרך לכרמיאל, לעוד סידורים. אבל אחרי נסיעה של מאה מטרים עצרתי בצד הדרך. הבנתי שאני בורח מן הבית ל'סידורים,' כאלה שלא נגמרים, ועשיתי סיבוב פרסה. בחוץ עוד הייתה שמש. הוצאתי החוצה את כתב-היד של ספר השירים של אורנה, שאני עובד עליו כעת, עבדתי עליו בחוץ, ואז נכנסתי הביתה והמשכתי לעבוד עליו על המחשב. עבדתי המון, עד שעשיתי ספונג'ה ויצאתי לפגישות העבודה שלי, וגם חזרתי מהן, גאה בזה שהתקדמתי כול כך עם הספר, ולא נכנעתי לקושי שלי לעבוד בבית עמוס בארגזים.
מחר יום שישי. אבא עורך ארוחה משפחתית, אבל בעצה אחת עמו לא נגיע אליה. נימנע מלעלות על הכבישים הרטובים. נישאר כאן, בבית. יש לי חמין מוקפא לגדוד, עוף מוכן וגם מרק מצוין. נישאר יחד בבית, ואם יבואו אורחים נשמח בהם.
את הסידורים והקניות לשבת אעשה כבר בבוקר. ובראשם חלות וידיעות אחרונות. עוד שבוע בלי ההורוסקופ של בנימיני פשוט לא בחשבון מבחינתי.
שיהיה לכם/ן לילה טוב וגשום.
