כפי שהבטחתי, אני מביא לכם, לקריאה בסוף השבוע, שני פרקים גנוזים מתחילתו של הספר. רק תמצית של פרקים אלה מופיע בגרסתו המודפסת של הספר, מפאת זה שהוכרחתי לצמצמו.
מי שקרא את הספר, ועוקב כעת אחר הפרסום של פרקים נוספים מתוכו, יבין כי מלאכת היצירה שלי מסועפת ועשירה בהרבה ממה שמובא, בסופו של דבר, בגרסה הסופית של ספר. אני אוהב לכתוב, ועל פי רוב כל דמות וכל סיטואציה מביאה עמה עוד ועוד סיפורים וסיפורי סיפורים. אחרי כן צריך להחליט מה נכנס מתוך כל השפע הזה. הרבה נותר בארכיון.
אבל זה יותיר די והותר חומר לבניי, אם ירצו לפרסם בעתיד את מלוא הכתובים של אביהם:)
הפרקים האלה, שאני אוהבם מאוד, מאפיינים צדדים נוספים ביויינע, דודי המת, מביאים רמז מטרים על החורבן הצפוי לקהילה ולמשפחה, מידי הגויים, וגם יוצרים גשר תמטי – הצלקת בצורת צלב על חזהו של ואסילי – שתשוב ותתגלה מחדש על חזהו של יבגני, נכדו, בחלקו השלישי של הספר. ועל כך עוד אביא דברים.
אגב, את ההצעה לנער לומר 'שמע ישראל' ולקפוץ מן העץ נתן דווקא בן דודי אריאל, לנער אחר, בשיכון ד' בבני ברק, כשהיינו ילדים ובילינו שם בבית סבתא. זה סיפור ששייך בכלל לצד האחר של משפחתי, למשפחת אמי. אבל כדרכו של סופר, אני גונב מכל הבא ליד, בייחוד עם זה מבני משפחה:)
תיהנו.
*
למן ילדותו לא היה נוח ליויינע, בן הזקונים, מקומו בין אחיו. מדי יום, אחרי שחזרו מן החדר, היו יענקל, משה וועלוועל, סרים לבקתת העץ בחצר, שם הראה להם אביהם איך הוא מנסר גזע שלם לכפיסי עץ, ומרטיב אותם כדי שיוכל לעקמם ולהכניסם בתוך חישוק של ברזל. אחרי כן לימדם איך מגפרים את החבית, שלא יישפך כל טובה מתוכה. כיוון שהתקנא בהם, ורצה אף הוא להראות את כוחו בפרנסת הבית, שידל יויינע את אחיו, זלמן וכסיל, לבוא אחריו, לטפס על העצים הגבוהים, שצמחו על יד הפרוט, ולגנוב מהם קיני ציפורים.
כסיל וזלמן טיפסו בזריזות על העצים, נלפתים בגזעים ומגיעים עד לענפים הגבוהים, שולחים ידיהם אל קיניהן של ציפורי שיר וחומסים מהן את ביציהן. האימהות היו חגות סביבם, מצייצות מרה על שוד קיניהן, והילדים היו ממהרים ומחליקים על הגזעים כלפי מטה, שולים מכיסיהם את הביצים הקטנות, הנקודות, של ציפורי השיר, ומוסרים אותן בידי אחיהם.
יויינע היה נוטל את ביצי הציפורים, הולך עימן אל הגויות ומציען להן בשכר קופיקה או שתיים. מן הכסף שקיבל בעבור הביצים היה מפריש לאחיו, שלולא הם לא היה מסחרו מתקיים.
ליבה של שרה חרה בבנה המסית את אחיו הקטנים לטפס על עצים. היא פיחדה שמא תבוא עליהם אחריתם מידי הציפורים, וכאשר בא אליה יויינע ושם בכפה קופיקה הוכיחה אותו, שציפורים אלה, שהוא גוזל מהן את גוזליהן, הריהן אימהות, ואסור ליטול מהן את ילדיהן.
הלכה והתלוננה עליו בפני שלמה. הזכיר לה בעלה את מצוות שילוח הקן ואמר לה אדרבא, אם הוא עושה כן, הרי זו הזדמנות ללמדו רחמנות. ולבד מזה, הוא מביא לנו מדי פעם רובל, אפילו רובל של זהב, ועלינו לברך על כך שכבר למן קטנותו נגלה בו כושר מסחר, והוא א קליינע סויחער, סוחר קטן, א ממזרעל, אפילו שאינו בר מצווה.
הושיב לפניו את בנו וקרא לפניו את הפסוק מדברים כ"ב לאמור "כי ייקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ, אפרוחים או ביצים, והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, לא תיקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך למען ייטב לך והארכת ימים." אז הסביר לו את הטעם במצווה הזאת, שכל אדם חייב לקיימה לפחות פעם אחת בחייו. שהיא מלמדת את האדם רחמנות, וגם מורה לו שלא לקלקל את המשך בניינו של עולם.
שמעה שרה את לקחו ורווח לה. הגם שקיפד בעצמו במיני החי, בכל זאת הוא מקפיד על סדרו של עולם.
נערי הגויים התקנאו ביויינע על שום יכולתו להפיק רווח מכל דבר. פעם אחת שאלו ואסילה למה צריכות אימהותיהם לשלם לו בעבור ביצי ציפורים, הרי גם הוא יכול לטפס על עצים. אמר לו יויינע, אדרבא, נסה וטפס. וואסילה, שהיה חסון גוף אבל נטול דעת, טיפס על העץ ונפל ממנו ארצה, לקול צחוקם של חבריו.
הראה לו יויינע איך אחיו הקטנים מטפסים בזריזות על העצים ומביאים לו מהם את מרכולתו. הביט ואסילה בילדים ואמר ליויינע, לא פלא שהם יכולים לטפס ככה. הריהם ככל היהודים, גמישים כרמשים.
התקצף עליו יויינע ושמר את הדבר בליבו.
כעבור זמן קרא אליו את ואסילה ואמר לו, כי מצא קן גדול בראש עץ, אלא שהוא מצוי במקום גבוה, שילד אינו יכול להגיע אליו. רק גוי חסון כמוהו יכול ליקח ממנו ביצים.
ואסילה, שהיה אז בן שש עשרה, שמע את המחמאה שחלק לו, ניפח את חזהו והלך אחריו. הוא לא ידע שיויינע משלח אותו בקינם של עורבים, שישבו במרחק-מה משם והשגיחו בעיניים מעוקמות על קינם.
ואסילה טיפס על העץ, ומחמת הגאווה שמילאה אותו, או מחמת זה שהקן הגדול היה נעוץ בצמרתו של עץ רב תפארת, לא נפל ממנו. אבל רק הושיט את ידו הגדולה אל הקן עטו עליו הציפורים וניקרו בבשרו במקורן.
ולולא הפילוהו לארץ גם את עיניו היו מנקרות.
ואסילה נחבט לארץ וראשו נמלא דם. רצו השקצים להזעיק את אביו, שבנו שוכב על הארץ וגופו שבור ודואב.
מיהר אליו אביו ושאלו מניין נפל. סיפר לו. בעט בו אביו וקיללו. כלום אין הוא יודע, כי מי שמעז לשלוח ידו בקן של עורב נהיה אוייבו עד קץ הימים!?
בכה ואסילה בפני אביו ואמר לו, שהנער היהודי הוא שהסיתו לטפס אל הקן.
הרים אותו בזרועותיו ונשאו הביתה. חבשו את פצעיו והניחוהו בסד כל ימות הקיץ, עד שנתאחו עצמותיו. אבל את העורבים השכולים שירדו על ביתם לא הצליחו לסלק, עד שהביאו את דימיטרו צייד הציפורים, שקלע בהם ברובהו והרגם.
דימיטרו גר עם אשתו ובנותיו השקצות בבית אבן נאה שחצר רחבה סביב לו, ובה פרדס ושדה קישואים, פרה חולבת ולהקת אווזים, כל מה שצריך אדם ולמעלה ממנו.
אשתו, ששמה נשכח מחמת הסיפורים שסבבו את בעלה, הייתה אישה טובה. אבל כשהיה בא הביתה שיכור והתאנה לבנותיה, שהיו יפות ודשנות כאווזות, הייתה צועקת ומניפה עליו את המקל ששמרה מתחת למיטתה.
בימות החורף, שעה שהנהר קפא, מיעט לצאת מן הבית. כל היום ישב ורטן, שעה שאשתו ובנותיו עשו במלאכתן. אבל עם רדת ערב היו פנסי הגז נדלקים ברחובות נובוסליץ ומאירים אותם באורם הכתום-חיוור. אז היה נוטל את מעילו, את כובעו ואת מגפיו ויוצא מן הבית אל המוזג.
אותו מוזג הייתה חוכמתו בזה, שהתסיס בחביות שיכר מכל פרי הארץ. מדי ערב התכנסו אצלו הגויים. בתחילה שתו אצלו וודקה ומי-שעורה, אחרי כן העמיד בפניהם שיכר דובדבנים ושיכר אשכוליות. לבסוף הלגימם אפילו בשיכר ארגמני כדם, לפי שהיה עשוי מסלק. הרגילו עצמם לכל אותם טעמים שהוא מוציא מתחת ידיו. ושעה שישבו אצלו ונתנו עינם בכוס, היו אשתו ובנותיו מביאות להם דגים מלוחים, חמאה ולחם, כל טעמו של עולם.
יהודי נובוסליץ הדירו רגליהם משם. הם היו לוגמים תה איש בביתו, עם אשתו ובניו ובנותיו. ומי שידו לא הייתה משגת לסמובר היה יוצא מביתו אל בית התה היהודי, וקונה שם, במחיר שתי קופיקות, מים חמים, שישמשו אותו ואת בני ביתו עד יום המחר.
חושך, רוח מנשבת בינות לבתים ואדי קור עולים מן הארץ. גשם יורד, והמים שוטפים בצידי הדרכים, בתעלות המנקזות אותם לנהר.
גוי הולך כסומא בחושך ורואה אור בחלון, ובית שאנשים באים ויוצאים ממנו, ויודע שבית המוזג הוא. שבחוץ צינה וחושך, וצפרדעים מקרקרות, ובפנים שירה ורינה. ממהר לשם שמא יקדימו אותו חבריו, ולא יימצא לו מקום ליד שולחנם.
התיישב דימיטרו, שתה יתר על המידה משיכר הסלקים, וראשו כבד עליו. נאנח אנחה גדולה ונפל על השולחן.
נחפז אליו המוזג ושאלו מה אירע לו. פתח דימיטרו את פיו וביקש לענות לו, אבל מעיו נחמרו בו והוא הקיא לארץ כל מה ששתה ואכל.
בעל הבית הרימו על רגליו, הוציאו החוצה והראה לו את הכיוון אל ביתו.
יצא מבית המוזג, מתנודד והולך. אך תחת אשר יילך לביתו נתעה לחצרו של שלמה.
נכנס אל סדנתו וראה הרבה חביות, ומעליהן תלויות פרוות שועלים ודובים. תמה אותו שיכור מה אירע לאשתו שנראית כשועל, שערה רב ושיניה חדות ועיניה בורקות, והיא מבלה בבית המזיגה. פתח פיו וצרח.
שמע שלמה צרחה עולה מבית המלאכה שלו ומיהר לשם. ראה לאותו גוי שהוא מתפלש בעפר וידיו בפרוות השועל, והוא מצעק עליה אשתי אשתי.
יצא לחצר, לקח דלי מים קרים ושפכו על פניו.
התעורר הגוי ועיניו פרועות ורצח עומד בהן, על שום שניתק בינו לבין אשתו בעת ביאתם, כביכול.
נרתע שלמה לאחור וקרא לבניו. כפתוהו והניחוהו לשכוב שם עד שישובו אליו עשתונותיו.
עם שהתעורר משכרונו מצא עצמו דימיטרו כפות בחבלים בסדנתו של פושט העורות. החל מחשב בליבו שמא מתכוון היהודי לפשוט עורו מעליו. פתח פיו וצרח לעזרה.
שמעו הגויים את חברם זועק, תפסו קרדומים וסכינים, פרצו את דלת בקתתו של שלמה ומצאו את שכנם קשור בה, עקוד כחיה.
מיהרו ושחררו אותו מכבליו.
עודם עושים כן נכנסו פנימה שלמה ובניו הגדולים, משה ויענקל, ושאלו מה אירע שם.
תפסו אותם הגויים בידיהם, ואמרו – למה אתם מבקשים לשחוט את אחינו!?
"איזה לשחוט? מה לשחוט!?" נבהל שלמה, "בלילה שמעתי צרחה עולה מן הבקתה, נכנסתי לתוכה ומצאתי בה את דימיטרו מתגולל בקיאו בין הפרוות, והוא מצעק עליהן שהן אשתו, וריח יי"ש עולה ממנו. ראיתי שהוא שיכור, וקשרתיו לבל יזיק לעצמו עד שיתפכח."
"לא רק שאתה מבקש לשחוט את שכנו, כמנהג היהודים, כעת אתה רוצה להבאיש גם את ריח אשתו!" צעק עליו אביו של ואסילה, שחישב ליטול ממנו את נקמתו.
תפסו הגויים בשלמה ובבניו וכבר חישבו להניף עליהם את סכיניהם. ראתה זאת שרה וזעקה כזו זעקה, שמיד יצאו כל היהודים השכנים מבתיהם ובאו ונעמדו למול הגויים, מחנה כנגד מחנה.
נפל שלמה לרגלי הגויים בתחנונים וביקש, שיקראו מקודם לגוי המוזג וישאלוהו מה אירע אצלו לדימיטרו. רק אחרי כן יגזרו את דינו ואת דין בניו.
כיוון שידעו הגויים את טבעו של דימיטרו, שמרגע שהוא שותה אינו זוכר דבר מכל הקורות אותו, קראו לגוי המוזג, וזה העיד כי אמנם שתה אצלו אותו ערב, ונפל, מתגולל בקיאו, ואז שלחו החוצה ויצא מתנודד בדרך לא דרך.
בסופו של דבר שיחררו הגויים את שלמה, אבל התרו בו, שאם עוד פעם אחת יעז לכפות נוצרי בסדנתו, יבואו אליו ויהרגוהו.
*
בחצרו של דימיטרו כבר בשלו השזיפים, ואשתו ובנותיו הדליקו את התנור מתחתיהם. כל מי שהיו בחצרו עצי פרי כאלה הצטרך לשומרם מפני ציפורים, מזיקים ובני אדם. מפני ציפורים היה מעמיד דחליל בין עציו והיו מתפחדות ונזהרות לא לקרוב אליו. אבל המזיקים המנקבים את הפירות ומטילים בהם את ביציהם לא התפחדו ממנו. לכן התקין בין העצים מין תנור, שהבעיר בו בולי עץ ושרף בו עלים שיפיצו את ריחם ויעטפו בעשנם הרעיל את עציו ואת פריים, להוציא החשק למיני מזיקים לזחול בהם.
ראה זאת יונה ונזכר בוואסילה, שכינה את אחיו רמשים, ונתרקמה בליבו מחשבת נקם.
קרא לוואסילה ואמר לו שילמדו סוד גדול, ובזכות אותו סוד יוכל לקפוץ מעצו של דימיטרו ולא יארע לו דבר.
שאלו מהו אותו סוד. אמר לו, עלה על עצי הפרי של דימיטרו וקטוף מהם. ושעה שייצא אליך ומקלו בידו צעק "שמע ישראל!" וקפוץ.
הלכו השקצים וואסילה בראשם וטיפסו על עציו של דימיטרו. שעה שיצא אליהם ומקלו בידו זעק ואסילה "שמע ישראל!" וקפץ.
הוא נפל על הגחלים מתחת לעץ.
רק נגע בשרו באש ומילא פיו בזעקה.
דימיטרו ניגש אליו והיכה בו במקלו. ואסילה בכה מכאב, ובשרו נקלף מעליו.
עוד אותו יום באו אביו ואחיו של ואסילה אל ביתו של שלמה פלדמן ומקלות בידיהם והוציאוהו משם.
קרא שלמה ליונה ושאלו מה עשה הפעם לנער הגוי.
היתמם יונה ואמר, שלימדו לקרוא "שמע ישראל." ומה הוא יכול לעשות, שאין אלוקי ישראל שומע לקריאת שמע של גוי.
"איפה נשמע כדבר הזה, לקפוץ אל האש!?" נפנה שלמה לאביו של ואסילה. "לך למד את בנך שאין קופצים אל האש בשום תנאי ובשום אופן, הלא כסילות היא!"
פני אביו של ואסילה האדימו, והמקל בידו רעד.
"פעם אחת כבר אמרתי לך, אני אטול מכם את נקמתי. בפעם השלישית לא אתאפק עוד, ואכה בכולכם!" צרח.
הוא סר מעליהם, ליבו סר וזעף על היהודים הללו, הפוגעים בבנו ואחרי כן עושים עצמם חכמים.
תפס שלמה באוזניו של יונה וטלטל אותו לפניו. מחמת התעלולים שהוא מעולל לילדי הגויים, אמר לו, בסוף עוד יעלה עליהם הכורת. עכשיו יישב בבית, ולא ייצא שבוע שלם. לא יקרב לאזור הגבול ולא ישלח ידו בטרנזיט, דהיינו בכל מיני המסחר שעסק בהם, הברחות של דברים מנובוסליץ הרוסית לנובוסליץ האוסטרית וחוזר חלילה, חמש ושש פעמים באותו היום.
מסחרו של יויינע שגשג עד כדי כך, שנודע ברבים כמבריח. כל אימת שהיה מישהו צריך לקבל משהו מהצד האוסטרי או להעביר אליו איזה דבר היה בא ליויינע, והוא כבר היה מחליט את מי מבין אחיו ישלח מעבר לגבול, ומה ישקול על ידו בשביל שוטרי המכס, שגרו באיזור ההפקר בין חלקי נובוסליץ, כדי שיתנו לו לעבור מבלי לפשפש בכליו.
כל שוטרי הגבול הכירוהו וחיבבו את מתנותיו. די היה לאחד מאחיו שיאמר להם מעם יונה פלדמן באתי, וימסור להם מה ששקל על ידיו לתיתו להם, מייד פתחו בפניו את השער. אחרי כן היו משתבחים במה ששלח להם, פעם בקבוק יי"ש ופעם גרבי נשים, מברכים בליבם את הנער, שהיטיב להכיר לנפשותיהם וידע איך לשמחם.
יויינע היה אובד עצות. הרי מסחרו כבר צלח בידו, והסוחרים שהיה קשור בהם חיכו לסחורתו, ואין הוא יכול לאכזבם. הלך לאימו לדבר על ליבה. אבל שרה, שכבר הבינה איזה שייגעץ גדל לה, סמכה את ידה על החלטת אביו. ילד צריך שישימו לו גבול, אחרת יגדל הפקר. ראה יויינע שאינו מצליח לסכל את עונשו, קרא לאחותו, פאני, וביקש ממנה שתלך תחתיו לנובוסליץ האוסטרית.
פאני שמחה שהוא מקנה בידיה כזו זכות, וניאותה לו. עמד עליה שתכרוך סביב גופה בדים שנתן לה, שייראה כאילו רק התעבתה עוד יותר, תלך לנובוסליץ האוסטרית, ליהודי אחד, שיש לו בית מסחר לאריגים, תיתן לו את הבד, תקבל ממנו רובלים, תטמינם בכליה ותחזור הביתה.
בינתים הובהל רופא אל ביתו של ואסילה. הוא מרח על גופו משרה עשבים והבריא אותו ממכתו. אבל סימני הכוויות נותרו על חזהו, כעין צלב שהגליד בבשרו. מאז היה קרוי ואסילה 'השרוף', ונשמר לא לקרוב אל יויינע ואל אחיו. אבל את צלקתו נשא כל חייו.
