לפני שנתיים קיבלתי את מתנת יום ההולדת הכי גדולה בחיי, מידיהן של ד"ר שיבאני, הפונדקאית, סימה סן, ותורמת הביציות היפהפייה בניו דלהי. נולדו לי שני בניי, מיכאל ודניאל. את יום הולדתי ה-52 העברתי עם שני תינוקות בני עשרה ימים בחיקי, שוכב על מיטה עם מזרן דק, בחדרי בדירה ששכרתי, בשכונת ג'י קה טו בדלהי, כשאיתי גיסתי מיכל ואחריה בן דודי עמרי, ואחריהם אבא שלי.
היום, וליתר דיוק אתמול, קיבלתי את מתנת יום ההולדת המיוחדת והנפלאה שלי. דניאל בני קרא בפעם הראשונה בשמי. "אבא אילן," הוא אמר, בקולו המתוק להפליא.
"מה אמרת!?" עטתי עליו נדהם.
"אילן," הוא חזר על צירוף ההברות בקול מתנגן, "אילן."
חיבקתי ונישקתי אותו מכף רגל ועד ראש.
"איך קוראים לאבא?" שאלתי אותו, רק כדי לוודא שאנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים.
"אילן, אבא אילן," אמר וצחק, ומאז ועד היום חזר על זה עשרות פעמים, כפי שהוא חוזר כעת על המילה "הנה," משום שהוא יודע עד כמה הוא משמח אותי בעשותו כן, בהקשרים הנכונים.
מיכאל ודניאל בני שנתיים ועשרה ימים, ואני בן חמישים וארבע. אבא שלי, בן השבעים ושמונה, אמר היום למיכאל, "תגיד לאבא שאני מאוד כועס עליו."
"למה?" שאלתי, אגב קיפול הפיג'מות על שידת ההחתלה.
"על שלא הביא אתכם לעולם לפני עשרים שנים," הצטחק.
אחרי כן הוסיף, שמארקס מת בגיל 87, ושהוא מקווה להגיע לגיל הזה, כי אז הילדים יהיו בני אחת עשרה.
"אם כבר, אז תמשוך עד גיל 90 או 93," הפצרתי בו.
"כן, ככה אוכל ללמד אותם את ההפטרה לבר-המצווה," הבין את כוונתי, וכמה רגעים אחרי כן הוכיח אותי, כשנתתי לילדים קערית חלב עם דגנים, אחרי שאכלו בשר.
"בחייך, אילן, תגדל את הילדים שלך כמו יהודים," הפטיר, וזז בזעזוע מן השולחן.
"זה עוד יקרה, אבא, אני מבטיח," אמרתי לו, "אבל לא בגיל הזה."
מתחילת חופשת הפסח אני משתדל לגמול אותם מבקבוק ה"מטרנה." אז הסברתי להם שבקבוקי זה אוכל לתינוקות, ושהם כבר אוכלים אוכל של גדולים, ואני מחביא את קופסאות המטרנה בתחתית ארונות המטבח, שלא יראו אותם כל העת מול עיניהם. ואני משתדל להציע בפניהם מבחר מגוון של מאכלים, שיאכלו אוכל מוצק, כמו במעון, ולא ידרשו את הבקבוק שלהם מכוח ההרגל.
אני משתדל לא להישבר. זה לא קל. לקראת שינה אני נותן להם בקבוק, כדי שיירגעו ויירדמו כמו שצריך.
זהו עולמי כעת. מסביב לדברים האלה הוא סובב. השמחה הכי גדולה שלי השבוע, מלבד הגיית שמי בפי דניאל, הייתה כאשר גם דניאל וגם מיכאל ביקשו, כל אחד כשזה התאים לו, לשבת על הישבנון ולעשות קקי, ואפילו החלו רבים על הזכות לשבת על הישבנון, ואני הסברתי להם שיש "תור" (ודניאל מיד אימץ את המילה החדשה והחל חוזר עליה בקולו המתוק), ולימדתי אותם את הקריאה "קקי, בוא!"
ומאז, אם אתם עוברים ליד חלון קטן ברחוב כפר סבא, בנווה צדק, ושומעים מקהלה של מבוגר אחד ושני ילדים קוראים בצהלות "קקי, בוא! קקי, בוא!" דעו שהגעתם למקום הנכון.
היום, כשנכנסתי ללמד ב"בית איילה," ב"אסכולות" של האוניברסיטה הפתוחה, שאלה אותי מנהלת סניף תל אביב, הדר, מה שלומי. אמרתי לה שאני מאוד עייף ומותש מחמישה ימי חופשה מלאים עם הילדים.
"לא תצליח למכור לי מסכנות," צחקה, "מאז נולדו אתה זורח, אתה מקרין משהו לגמרי אחר."
"לא ניסיתי למכור מסכנות," חייכתי אליה, "אבל זה רעיון לא רע לסיפור. אדם שמוכר כל חייו מסכנות, ופתאום מגלה, שיש לו משהו אחר למכור. אושר."
צחקנו יחד, והיא איחלה לי שנת צהריים ערבה – חבל שהשינה לא ארכה יותר מעשרים דקות הצהריים האלה – ואני נסעתי הביתה.
עם תלמידיי הבוקר דיברתי, בין השאר, על חוסר המנוח המאפיין אדם כותב, על הרצון לכתוב את יצירת חייו, את רב המכר הבא שלו, על הכמיהה להצלחה גדולה, בארץ ובעולם. אחד מהם תהה בקול רם, "אז מה, זה לעולם לא נגמר?"
"חס וחלילה," אמרתי לו, "הרי חוסר המנוחה הזה הוא הכוח המניע ליצירה."
אני לא יודע מתי אסיים את כתיבת הרומאן הבא שלי. הוא כבר כתוב ברובו סצנות סצנות, אבל עלי לתפור אותו ולפתחו ולהוסיף עליו כהנה וכהנה, וזה דורש ממני זמן, שקט ובעיקר ריכוז רב. כפי שאתם ודאי יודעים, אלה לא דברים שישנם באמתחתי כעת.
אבל אני כותב דברים אחרים, כמו הפוסטים האלה, שלבסוף יראו אור כספר. הם אינם באים במקום הרומאן הבא שלי, בשום פנים ואופן, אבל הם משמחים אותי, ושומרים על יכולת הכתיבה שלי ועל התכוונתי לכתיבה פועמת.
ובינתיים, אני לומד להפריד בין סוגי אושר שונים, ומגלה, כי האושר שמסבים לי מיכאל ודניאל הוא עמוק ומתמיד וממלא את הלב בשמחה וברצון חיים יותר מכל ספר שאי פעם אכתוב. ועוד אכתוב, ללא ספק.
