היום היה יום החופש הראשון האמיתי שלי. הילדים התחילו שבוע חדש ושנה חדשה בגן, ואני הייתי פנוי לעיסוקיי. אבל הם רבים מספור, ומנשוא. ולכן לא הייתה לי ברירה אלא לתכנן את יומי ברצועות זמן.
אני שונא טבלאות זמן. השימוש בהן רע לי. הוא חוסם את שפיעת היצירתיות שלי. כול אימת שאני משתמש בהן, אני עושה כן ליום או ליומיים, ואז מניח לעצמי לשוב אל הרגליי הישנים, שעיקרם – עבודה על הדבר שהכי מושך את לבי בכול רגע נתון.
אבל בימים כמו אלה, שיש לי מהם שבועיים בלבד עד לתחילת עונת החגים, שבה ילדיי יבלו עמי ימים רבים בבית, אני מוכרח לנצל את הזמן שלי עד תום.
| שעה | סעיף | הערות | |
| 06.00-07.00 | דפי בוקר | ||
| 07.00-.08.00 | ילדים | ||
| 08.00-09.00 | כושר וארוחת בוקר | ||
| 09.00-09.30 | כתיבה | ||
| 09.30-11.00 | עריכה זאב | ||
| 11.00-12.00 | עריכה דניאל | ||
| 12.00-13.00 | סידורים | ||
| 13.00-14.00 | הקלדה | ||
| 14.00-15.30 | ארוחה ומנוחה | ||
| 15.30-16.30 | ירידה עם מיכאל לרופא בכרמיאל | ||
| 18.00-20.00 | בילוי עם חברים ובבית | ||
| 20.00-21.00 | כתיבה | ||
| 21.00-23.00 | בדיקת עבודות | ||
| 23.00-24.00 | כתיבת פוסט ואינטרנט |
וזה מה שעשיתי. עשיתי אימון כושר, אכלתי ארוחת בוקר וישבתי לכתוב את מנת הכתיבה היומית שלי. לא יכולתי הבוקר לספר סיפור, אבל היה לי ראיון מרתק בכתב עם הדמות שלי, שבה סיפרה לי על עצמה, ועלי, דברים שלא ידעתי מקודם לכן. כמו כן כתבתי גם על קבוצת האנטגוניסטים שהדמות שלי מתעמתת עמה.
עשיתי את זה לשעה, במקום חצי שעה כמתוכנן, ואז הייתי חייב לערוך פרק בכל אחד משני הספרים שהתחייבתי לעורכם. כשסיימתי, ביליתי שעה שלמה ברישום הוצאותיי בשלושת החודשים האחרונים, ובהכנת החומר לרואת החשבון.
או-אז קבעתי תור למיכאל לרופא הילדים, להיום אחר הצהריים.
בזמן האחרון מיכאל מתלונן על כאבי ראש ועל כאבי לב, ומכיוון שלפני כשבועיים חווה, כנראה, זעזוע מוח קל, לקחתי את תלונותיו ברצינות רבה.
ויש לזה סיבה נוספת. אתמול בערב ביקר אותנו שכננו תומר, והניף במשובה את דניאל באוויר. מיכאל, שרגע לפני כן הכניס אל פיו קוביית שוקולד, ביקש מתומר שירים גם אותו באוויר. אבל הוא כול כך התלהב מעצם המחשבה שכך יהיה, שהקדים קנה לוושט, וקוביית השוקולד נתקעה בקנה הנשימה שלו.
הילד התחיל להיחנק ולבכות מבהלה בו-זמנית. טפחתי על גוו, וכשראיתי שהוא ממשיך להיחנק פעלתי במהירות אינסטינקטיבית – פשוט הרמתי אותו, כפות רגליו באוויר וראשו משורבב כלפי מטה, וניערתי אותו.
קוביית השוקולד נשרה מגרונו אל הארץ. תודה לאל.
ואז הוא בכה מבהלה.
הרמתי אותו בזרועותיי, חיבקתי אותו. "אתה רואה, מיכאל," אמרתי לו, "עכשיו אתה מבין למה אני כול הזמן מזהיר אותך לא להכניס צעצועים קטנים לפה. כך בדיוק נחנקים."
זו בהחלט הייתה הסיבה הנוספת לרדתנו לרופא הילדים בכרמיאל היום. אבל האמת היא, שהייתי כול כך טרוד מכאבי הראש שמיכאל מתלונן עליהם, עד ששכחתי בכלל לספר לרופא על סצינת ההיחנקות מאתמול.
כך או כך, הרופא הקשוב הזה בדק את מיכאל, אמר שלדעתו הכול בסדר איתו, אבל ליתר ביטחון הפנה אותנו לנוירולוג ולקרדיולוג ילדים. וזה יהיה עיסוקי בשבועות הקרובים.
*
אחרי כן לקחתי את הילדים, כפי שהבטחתי לדניאל, אל הקניון החדש בעיר, כדי לקנות להם שם חישוקי פלסטיק, שניתן לזרוק אותם למימי הבריכה ולצלול אחריהם. זה עלה לי גם בשני כדורי פוקימון, שמיכאל ביקש. לא יכולתי לסרב לו.
הלכנו גם לקנות תרופות ב'מכבי' ומוצרי טיפוח וניקיון בסופר פארם, ואז חזרנו הביתה.
הילדים נרדמו כבר בדרך. בבית אכלו, התקלחו והלכו לישון עם הסיפור 'כיפה אדומה.' העיקר שישמעו את הקול שלי קורא להם מן הספר.
התיישבתי ליד שולחן הכתיבה, אבל שכחתי לגמרי מכוונתי לכתוב שוב הערב. תחת זאת שקעתי בכתיבת אימייל ארוך ליועץ משפטי, בנוגע למה שנראה כמו פגיעה בזכויות היוצרים שלי על 'מעשה בטבעת.' לאחרונה גיליתי, כבדרך אגב, כי חברת הפקה ישראלית וספקית תוכן בינלאומית עומדות להסריט סדרה, המבוססת על הסיפור של ארגון 'צבי מגדל,' ועל ספרי. – תוך הכחשת כל קשר לספרי. כאילו הפרשה הזאת הייתה כה ידועה מקודם לפרסום ספרי.
זה הכניס אותי להלם. וזו הסיבה הנוספת והנסתרת מאחורי פנייתי לקמפיין לגיוס המונים. עם הגילוי הזה הבנתי, שאני באמת חייב להשקיע כמה שיותר זמן, מדי יום, הן לפיתוח היצירה שלי לתסריטים, כדי שאחרים לא יגזלו ממני את עולמי, והן לכתיבת שלושת הרומאנים הבאים שלי.
אם אתם מבינים זאת, אשמח אם תיכנסו לקמפיין שלי לגיוס המונים ותתמכו בי.
ואגב, אם יש לכם אי אילו קשרים בתעשיית המו"לות או בתעשיית הקולנוע והטלביזיה בחו"ל, ותרצו לעזור לי בקידום ההסרטה של 'מעשה בטבעת' והרומאנים האחרים שלי, אשמח מאוד. כבר לא מדובר בי, אלא בילדים שלי. אני צריך לדאוג לפיתוח יצירתי כדי להשאיר להם משהו אחריי. וכמה שיותר, יותר טוב.
לילה טוב.
