בכול פעם שאני פותח סדנה חדשה לכתיבה, אני מתחיל בזיכרון. מלמד את תלמידיי איך לחפור חומרים מתוך זיכרונם ואיך לעשות בהם שימוש בכתיבה. הזיכרון, אני אומר להם, הוא המשאב הראשון שלנו ליצירה. הדמויות שאנו כותבים יונקות את זיכרונותינו ומשתמשות בהם. הן חיות על סמך זיכרונותינו, ומכאן החשיבות בעבודה המתמדת של יוצר עם חומר זיכרון.
אבל הזיכרון הוא תמיד סובייקטיבי. תמיד בא מתוך ליבו של היחיד. אם נכתוב את זיכרונותינו מאירוע מסוים, ואחרי כן נבקש מאחרים שנכחו באותו אירוע, שיספרו לנו מה הם זוכרים ממנו, קרוב לוודאי שנקבל מספר גרסאות של סיפור כמספר האנשים שנכחו באותו אירוע. שכן, כול אחד מאיתנו חווה דברים אחרת.
זו הסיבה שאני מאמין גדול בשיוויון ערך האדם. בכך, שכול נשמה באה לעולם בזכות, שהיא חד פעמית, ולכן – שלכול אדם יש את הזכות, ואף את הצורך, לכתוב את סיפורו, בכול לשון ובכול סגנון, מבלי שאני, או כול אדם אחר, ננסה לתקן או לתבנת אותו.
העבודה עם זיכרון מגלה תופעה נוספת – הזיכרון הבדוי. כאשר בזיכרונו של אדם ניבעים סדקים, או נגלים חורים שחורים – הוא בודה זיכרונות וחומרי זיכרון שיגשרו על הפערים הללו, ו'יסגרו' את החורים השחורים.
התופעה הזאת מוכרת מאוד בחקר המוח ובחקר הזיכרון ובפסיכולוגיה. ג'ונתן קוט, בספרו "הזיכרון האנושי," עומד עליה, ובכלל על טבעו של הזיכרון האנושי, בהרחבה.
הזיכרון הבדוי מצוי גם בלב יצירתי.
כבן בכור לניצולי שואה, גדלתי בבית שבו לא דיברו דבר על השואה. הורינו לא רצו לנגע את נפשותינו בכאב ילדותם, ומנעו מאתנו את הידיעה מה עברו כילדים ומה אירע בגורל היהודים במלחמת העולם השנייה. כך, אפוא, גדלתי בתוך חור שחור של אי ידיעה.
מות סבתי, בהיותי בן שש בלבד, החריף בלבי את התחושה הזאת. לי אמרו שעלתה השמימה, אבל אני חוויתי אבדן.
משחר ילדותי הרגשתי שאני גדל במציאות פריכה, צעירה ודקה מדי, בתוך בדיה. אני מתכוון כמובן למושבה רמת השרון, לחיי בתנועת הנוער ולהוויה של מדינה צעירה. אמנם, למדתי על תולדות המושבה, שתחילתה בפרדסים והמשכה בבינוי ובפיתוח, אבל לא סיפרו לי אז על השייך אבו קישעק, שהוקמה על פרדסיו ועל שדותיו. למדתי לרקוד ריקודי עם ולשיר שירה בציבור, ללבוש חולצה כחולה עם שרוך אדום, לשיר את האינטרנציונאל הסוציאליסטי ולדבר גבוהה על ערכי העזרה ההדדית, העבודה העברית והחלוציות. אך כול אלה הריחו לי, כבר למן ילדותי, כמו הוויה מומצאת ומומחזת, בדייה, קרום דק מדי של קיום ישראלי, שמתחתיו חבוי עומק ועושר לאין-שיעור של יהדות נכחדת.
היהדות נכחדה הרבה פעמים. בגלות הראשונה ובגלות השנייה, בגלות ספרד ובשואה, ופעם אחת נוספת – חלילה לי מליצור השוואה כלשהי – על ידי הציונות.
הנאצים, ככל פורעי ישראל לפניהם, כילו לא רק בני אדם, יהודים, אלא גם את בתי הכנסת שלהם וכלי הפולחן שלהם ואת כתביהם. הציונות, להבדיל אלף הבדלות, התנתקה מן היהדות הגלותית הישנה, נאבקה בתרבות השנור של היישוב הישן בא"י וב'גלותיות' של היהודים ממזרח אירופה, וגם בלשונם הנפלאה, היידיש, מפני שזו הייתה דרכה להיגדר, להגדיר ולבנות את עצמה כתנועה לאומית מודרנית.
אבל בתווך, בין זוועת כילויו של העם היהודי בשואה, לבין ההתנתקות משארית הפליטה כדי לקומם מדינה עברית – נולדו ילדים כמוני, והם נולדו לתוך תהום גדולה וחשוכה של עבר, שאינם יודעים עליו דבר, ועליהם לבראו מתוך עצמם.
זהו לוז יצירתי. זהו לבה הפועם. זוהי הסיבה שאני כותב, וזו הסיבה שאני כותב את מה שאני כותב – סיפורת יהודית, בלשון עברית מרובדת, עברית של הכתובים, על פרשיות יהודיות שאני מעלה ממעבה הזמן היהודי האבוד, ומערה לתוכן את עצמי.
את טבעו של המעשה הזה אני תופש כתכלית חיי וכייעודי. כאשר אני כותב ואומר, שאני חי ויוצר בעבור התרבות העברית, לזו כוונתי. לכן אני גם תופס את עצמי כסופר יהודי ולא כסופר ישראלי. העניין שלי רב ועמוק הרבה יותר מאשר במצב הישראלי. אני עסוק במצב היהודי, שהמצב הישראלי הוא רק חלק ממנו, אך אינו מכיל אותו כולו. אני יהודי ישראלי, החי בישראל וכותב בה, ותמיד יחיה ויכתוב בה, אבל חי ופועל וכותב למען עתידו של העם היהודי.
אם אתם מבינים את עומקו של הדבר הזה, ואת חשיבותו, אני מבקש מכם להיכנס לקמפיין לגיוס המונים שלי – ולסייע לי בתמיכה צנועה לפחות, לפנות לי זמן יצירה, כדי לעסוק בדיוק בזה. בבריאה מחדש של הלשון העברית ובכתיבת הזיכרון הבדוי שלי מדמויות ופרשיות מן העולם היהודי.
ותבוא עליכם/ן ברכה.
אשמח מאד אם תשתפו את הפוסט הזה אצלכם. זוהי הפעם הראשונה שבה אני מוסיף לפוסט וידיאו, שבו אני מדבר בגילוי לב על הדברים שכתבתי לכם כאן, על טבעה של יצירתי. תודה.
https://www.mimoona.co.il/Projects/4206
