טוב, עבר חודש תמים מאז תחילת החופש הגדול, ואין ספק שאני מתחרפן. לא כול כך מזה, שעלי לבלות עם בניי 24 שעות ביממה, מלבד אותן שעות ספורות של כושר ושל הוראה, ומבלי שום יכולת לחזור אל חיי בכלל ואל הכתיבה שלי בפרט. אלא בשל השילוב בין כול הדברים – האינטנסיביות של מיכאל ושל דניאל, תעוקת החום והלחות ותחושת חוסר האונים הכרוכה בכך, שאני כבר מצאתי בית או שניים שנראים לי מאד, וגם נוסע ברביעי-חמישי לבדוק עוד כמה בתים בישובים שונים, ובו-בזמן בעל הבית שלי אינו משיב לשיחות הטלפון ממני, ועורך הדין שאני נועץ בו אומר, שמדובר בתהליך ארוך, שיכול לקחת גם שנה או שנתיים, עד שאתפנה מדירתי.
וכל זה, בלי היכולת להקדיש את זמני לדבר שהכי חשוב לי – לרומאן הבא ולשלושת ספרי השירה שבדרך. כול מה שאני מצליח לעשות כעת הוא דפי בוקר, כול בוקר, ופוסט מדי ערב. הספק יפה, אמנם, אבל לא כזה השייך לכתיבתי הספרותית.
הבוקר, אחרי שחזרתי מן הכושר, ורגע לפני שהתחלתי לאפות עוגיות עם הילדים, דיברתי עם עורך הדין המייעץ לי. ככול שיכולנו לשוחח בין אינספור תביעות הילדים לתשומת לב הוא הסביר לי, שיש הליך משפטי מסודר בעניין הזה. אני והאדם שרוצה לרכוש מידיי את השכירות המוגנת צריכים לחתום על תצהירים לבית המשפט, בית המשפט פונה לבעלי הבית, ומבקש מהם את תגובתם לרצוני למכור את זכותי בנכס, ואז לבעלי הבית יש זמן קצוב בחוק להשיב על כך, בטרם בית המשפט יכריע בעצמו על העסקה.
כך זה ייעשה נכון וזהיר. אלא שאני רוצה להיות בגולן או בגליל כבר בעוד שבועיים. וככל שבעל הבית לא משיב לשאלתי, האם אוכל להשכיר לשנה-שנתיים את הדירה, מבלי שהדבר ייחשב לי כנטישתה, כדי להתנסות בחיים בצפון – ובו בזמן לקדם את מכירת הזכויות שלי בנכס – זה מטיל צל על חיי, מעכב את תוכניותיי וממרר את לבי.
אני לא רוצה שהילדים שלי יתחילו את שנת הלימודים כאן, בעיר. אני רוצה שיתחילו אותה בקיבוץ מוריק, בקבוצת ילדים שכולם ישראלים, עם גננת טובה, ותיקה ומחבקת. ואני רוצה לשבת בספטמבר-אוקטובר לעבוד בשקט על הספר שלי, ועל ספרי אחרים, בלי דאגות.
אבל הדברים לא קורים בקצב שלי, וזה משגע אותי.
היום היה כול כך חם, שנשארנו בבית. מצאתי מתכון לעוגיות אצל ניקי ב. הכנתי בצק במיקסר, והזמנתי את הילדים לקרוץ ממנו צורות בריבועי הצורות שקניתי להם כבר מזמן. הם השתוללו, העיפו קמח משולחן המטבח על עצמם ועל הארץ, אבל הכינו עוגיות. וגם נהנו מזה. כשסיימו, נתתי לדניאל לבזוק עליהן סוכריות יום הולדת, במגש אחד, ובמגש השני – לשבץ על כול עוגיה פיסת מרמשלו קטנטנה, לבנה או ורודה, לפי בחירתו.
עשרים דקות אחרי כן הילדים כבר כרסמו בהנאה מן העוגיות מעשה ידיהם, ואני הרמתי הכול ושטפתי חצי בית, משאריות הבצק והקמח וטביעות הרגליים על רצפת המטבח ובסלון.
תוך כדי זה גם בישלתי להם צהריים. דניאל ביקש ספגטי בלי רוטב עגבניות, מיכאל ביקש פסטה עם חורים. אז העמדתי שני סירי מים רותחים על הכיריים ובישלתי לכול ילד מה שביקש. על כך גם הוספתי מחבת עם רוטב עגבניות. בסופו של דבר, הם כמובן בקושי נגעו בספגטי, רק בפסטה, אבל אכלו המון עוף. אפשר לומר שחיסלו חצי עוף היום, בארוחת הצהריים והערב, אם לא יותר.
אחר הצהריים נסענו לשיעור השחייה השבועי. הילדים הפליאו את אבא שלי ואותי בביצועיהם. מיכאל כבר ממש עשה את כול תנועות השחייה (שחיית חזה), קפץ בחדווה מגדת הבריכה אל המים ושחה אל אבא שלי, אף קרא לי לא פעם, בגאווה, כדי שאראה איך הוא שוחה, ודניאל אמנם לא מילא אחר כול דרישות המורה בשיעור, אלא רק על מה שבא לו, אבל הפליא לשחות, לצלול והיום אפילו לצוף לבדו, בלי שום עזרי ציפה, במים.
זה מילא את אבא שלי ואותי בשמחה.
כשיצאנו החוצה, אל המכוניות, הראיתי לאבא שלי איך משאית עלומה, שנדחקה היום בסמטאות נווה צדק, ‘תפרה’ לי את כול הצד הימני של הרכב, רק חודש ומחצה אחרי שתיקנתי את צדו השמאלי מתקלה דומה – היא עיקמה לי פנימה את הכנף הימנית, שברה את מראת הצד, הוציאה ממקומה את שמשת החלון מימין לנהג וחרצה חריצים ופגיעות קשות בצדו הימני של הרכב. וכל זה, יום אחרי שחידשתי את הביטוח המקיף, תודה לאל.
די היה בזה כדי להוציא אותי משלוותי. אבל אז הגיעה השתוללות הערב של הילדים, שהלכה והסלימה. בתחילה ביקשתי מהם שיחדלו, אחרי כן ניסיתי לחצוץ ביניהם, שלא יכו זה את זה, ולבסוף צרחתי. צרחתי ככה שקירות הבית רעדו, מושך אותם זה מזה אל הארץ, על רצפת חדר האמבטייה, שם השתוללו, עד ששניהם פרצו בבכי מעוצמת צעקתי.
להיות בלי מסגרת חודש זה בלתי נסבל. אז אמנם, אני רואה בבירור שינוי, התבגרות ושיפור אצל שניהם, וגם אצלי, בכול הנוגע לחיים שלנו יחד. אבל בו-בזמן הם גם משלבים השתוללות מטורפת אחת או שתיים ליום בסדר יומנו. לפני הצהריים תפסתי אותם עומדים על מיטתי ומשליכים חוטי חשמל ישנים על הנברשת בחדר, כדי שייתלו מעליה, ונזדעקתי. בערב זה כבר היה יותר היאבקות מכול דבר אחר.
הבוקר, בדרך לכושר, פגשתי באבא של אחד הילדים מן הגן. הוא בדיוק יצא מן המועדונית הפרטית, אליה הביא את בנו, והיה לבוש בבגדי ספורט.
“מה נשמע? איך עובר החופש?” שאל בחיוך חביב.
“הכול בסדר,” השבתי לו.
“טוב, אני מאוד ממהר לאימון,” אמר לי והסתלק.
ואני הסתכלתי אחרי גוו המתרחק, והרגשתי כעס בלבי, על כך שהבן שלו נמצא במועדונית, על כך שיש לו בת זוג לחלוק איתה את גידול ילדיהם, ובעיקר על כך שהוא יודע ומכיר את הקושי שלי עם ילדיי – שהרי כל השנה נמנע מהפגשת הילדים יחד, למרות שגם בנו וגם בניי ביקשו זאת. אז מה הוא בכלל שואל.
*
כשהתיישבנו במיטה לקרוא את הספר שמיכאל בחר הערב, הקדמתי את השיחה היומית לסיפור. “מיכאל,” אמרתי לו, בקול הכי רגוע ושקט שיכולתי לגייס מתוכי, “כשאני מבקש מכם שתפסיקו, ואתם לא מפסיקים, זה מכעיס אותי מאוד, עד שאני מתמלא כעס וצועק. זה לא נעים לי, לכעוס ולצעוק עליכם ככה. אתם צריכים ללמוד להפסיק להשתולל כשאני מבקש. יום שלם אנחנו ביחד, ואני מטפל בכם, ובערב כבר אין לי כוח, אני רוצה שקט.”
“אז למה אין לך מטפל?” שאל מיכאל.
“מה זאת אומרת?”
“שאתה תטפל בדניאל ויהיה עוד מטפל בשבילי,” השיב לי.
“כי אין לי כסף לזה,” אמרתי לו. ובליבי בירכתי על חוכמתו. הוא מרגיש את חוסר האיזון ברמות האנרגיה בבית, של הורה יחידני עם תאומים, ומציע לפתור זאת כמו שמציעים לי מבוגרים. לדאוג לזה שיהיה איתי עוד מבוגר בבית, בשעות המועדות לפורענות.
אבל זה קשה מאוד להשגה, מבחינה כלכלית ואישית.
שיחה דומה הייתה לי היום בערב עם דניאל. הוא ביקש ממני המון בקשות היום. להתיר לו חוטים, לחבוש לו קסדה הפוך מן הסדר הרגיל, ואז בכה כשזה לא הסתדר כמובן, לעזור לו לסחוב צינור פלסטיק ארוך מאד שמצא ברחוב, על הסבל של אופניו, ולבסוף גם להכניס בטריות לשלט טלביזיה ישן כדי שיוכל לנסות להפעיל בו את הטלביזיה שלנו.
“די, אין לי כוח יותר,” אמרתי לו.
אבל הוא לא היה מוכן לקבל את זה כלל.
“דניאל, תן לי מנוחה. ועזוב את היד שלי,” ניערתי ממני את ידו. כשהוא רוצה משהו הוא תמיד תופס בידי או בבית שחיי, כדי שלא אוכל לאכול או לכתוב עד שאתרצה ואתן לו את מבוקשו.
ואז הוא ניסה לחבוט בי, ואני תפסתי בשתי ידיו, ירדתי על ברכיי, הבטחתי לתוך עיניו ואמרתי לו “תתרגל לזה שגם אני בן אדם, וגם לי יש צרכים משלי. אני לא יכול יותר. אני צריך שקט. בלי קופיקו, בלי טלביזיה, בלי צעקות.”
והוא הבין, וויתר.
*
אל תתנדבו לעזור לי. תודה מראש. אני לא רוצה בזה. כן, קשה לי מאוד, ובימים אלה, ימים של כמיהות גדולות וחוסר ודאות גדול בהתאם, אני בהחלט מתקשה שבעתיים. אבל בסופו של דבר, אלה החיים שלי והחלומות שלי והבנים שלי, ובעזרת השם בסוף הכול יסתדר.
מחר אני מלמד בוקר וערב. בבוקר סבא יהיה איתם ובערב אילנה. מצחיק לחשוב על כך, שההוראה שלי, המפגש עם תלמידיי, היא גם החופש שלי כעת. אבל זו האמת. אני מברך על אותן שעות שבהן אני יכול לשהות בשלווה יחסית במחיצת תלמידיי, מפני שהן שעות של השבת השפיות למעוני.
ועכשיו אנסה לבדוק עבודות למחר…
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
