משחקים של אבא עם בן בבית החולים. בתפקיד השוטה: האבא. בתפקיד הצלם: הבן.
*
בשש בבוקר, כשמיכאל קם, הוא בא והתיישב על ברכיי. אני הייתי ער כבר מחמש, אחרי כתיבת דפי בוקר, שקוע בכתיבת חשבוניות לתורמי הקמפיין שלי. הוא ביקש לדעת מה אני עושה.
"אני כותב חשבוניות על כסף שקיבלתי," הסברתי לו. "בכל פעם שאני מקבל כסף אני צריך לכתוב חשבונית. הנה, יש לכול חשבונית שלושה העתקים. לבן, ורוד וצהוב. את הלבן אני נותן לאדם ששילם לי, את הוורוד למנהלת החשבונות ואת הצהוב אני משאיר אצלי."
"גם אני רוצה לכתוב," הוא אמר, וירד מברכיי בכוונה להיכנס אל הבית, לקחת משם מחברת ועט. אבל הוא לא שם לב לחוט החשמל של המחשב, שהיה מתוח בגובה נמוך מעל הרצפה, בין השולחן בחצר לבין השקע בקיר, והשתטח על הארץ.
הוא נפל עם מצחו בדיוק על הקצה הבולט במרובע הבטון של בור הביוב הביתי.
מיד צרח שכואב לו. וברגע שהרמתי אותו הוצפתי בדם. התבוננתי בו. חור, פשוט חור עמוק, נפער בין שתי עיניו.
רצתי הביתה להביא נייר טואלט והצמדתי אותו אל מצחו. בדיוק באותו רגע דניאל התעורר למשמע הזעקות, ובא לראות מה קרה.
חייגתי לאילנה. הערתי אותה.
"אילנה, בואי מהר," נשפתי אל הטלפון. "למיכאל נפתח הראש ואני חייב לרוץ איתו לבית החולים."
אילנה, שרק התעוררה, פתחה את הדלת. הכנסתי אליה את דניאל, שהיה כמובן מבוהל מן ההתרחשויות, הסרתי מעל מיכאל את הפיג'מה המוכתמת בדם ובמהירות שיא הלבשתי אותו במכנסיים. הושבתי את מיכאל בכיסאו, חגרתי אותו, ביקשתי ממנו שיצמיד את נייר הטואלט למצחו – וטסתי לבית החולים.
לא ידעתי שאפשר להגיע מנווה צדק ל'איכילוב' בעשר דקות. אבל השעה הייתה שש ועשרים בבוקר, הרחובות היו ריקים, ואני נסעתי מהר ככל האפשר לבית החולים.
מיד עם בואנו לשם חיטאה האחות את הפצע ושמה עליו תחבושת ובתוכה חומר מאלחש. זה מה שראיתם בתמונה שהעליתי הבוקר. את התחבושת. לא את החור המבעית שנפער מתחתיה. זה משהו שגם לא אראה לכם, כי זה נראה כמו פה פעור עם שפתיים מופשלות, וזה מזוויע.
שלוש שעות ומחצה חיכינו בבית החולים, שהיה נתון ביומה הראשון של שביתה, עד שירד פלסטיקאי צעיר ונחמד אל בית החולים 'דנה' לילדים. בזמן הזה התקשרתי לאבא שלי והזעקתי אותו אל דניאל, כדי לתת לאילנה זמן להתחיל את יומה.
בינתיים מיכאל קיבל חומר מטשטש מעורבב במיץ פטל, וכשגהר מעליו הפלסטיקאי היה אמנם פקוח עיניים, אבל מטושטש דיו כדי שלא ירגיש בדבר.
יצאנו משם כעבור חצי שעה עם הנחייה לא להרטיב היום את הפצע, לא ללכת שבועיים ימים לבריכה או לים, מחשש לזיהום – וזה בשיא הקיץ, באמצע החופש הגדול – ולהוריד את התפרים בעוד שבוע, בקופת חולים. אם הילד יתלונן על כאב, עלי לתת לו אקמול או נורופן.
בזמן שהיינו בבית החולים אכלנו שם יחד ארוחת בוקר, שיחקתי עם מיכאל במכונות השלייה של צעצועים באמצעות מלקחיים, ו'דגנו' מתנה לו ומתנה לאחיו. מיכאל גם ביקש הפתעה מן הרופא במיון, ומיד הזדרז לומר שהוא צריך שתיים, אחת גם לאחיו. הוא זכה בשני 'יו יו'. אחרי כן גם קנה שתי חפיסות של מסטיק 'בזוקה' לו ולאחיו.
כשבאנו הביתה הענקנו לדניאל את שלל המתנות וההפתעות שמיכאל הכין לו, אכלנו והלכנו לנוח. אחר הצהריים, עוד לפני שהילדים קמו, צלצלה אלי אמא של חבר מן הגן. היא סיפרה לי שהיום היה היום האחרון במועדונית, ושהיא ועוד אם עם ילדיה רוצים להיפגש איתנו. בלי היסוס הזמנתי את כולם אלינו הביתה.
הילדים התעוררו, אם כן, בחברתם של עוד ארבעה ילדים. הם השתוללו פה כהוגן, עד שהחום בחוץ פחת קצת, ואז בחרו כול ילד אופניים או קורקינט משלל כלי התעבורה במחסן שלנו, ויצאו יחד למרכז סוזן דלאל.
שיחקנו שם ארוכות, ואחרי כן עוד שבו אלינו האם והאב של החבר של הילדים מן הגן, עם אחיו, ובעודם משחקים ורבים ומשתוללים כאן הפשרתי להם מרק עוף, הכנתי קוסקוס והכנסתי עוף לתנור.
הם יצאו מכאן שבעים ומרוצים, והילדים שלי נרגעו במקלחת. אחרי כן קראתי למיכאל כמה עמודים מ'ספר החיים,' המספר על תהליכי הרבייה של בני אדם וחיות בטבע, בעוד דניאל מתבונן בסרטון בטלפון הנייד שלי.
ברבע לתשע ביקשתי מהם לכבות את המסכים וללכת לישון. נרדמתי ביניהם. התעוררתי מקץ שעה, ברבע לעשר, מבין שכנראה הייתי מותש וטרוד הרבה יותר מכפי שיכולתי אפילו לדעת בעצמי.
*
שניים מתוך שלושת האקסים האחרונים שלי התחתנו עם עורכי דין. השלישי עם רופא.
פעם אמר לי בן הזוג של האקס השני שלי, עורך דין במקצועו, שאצלי כנראה, כול מי שנפרד ממני צריך אחרי כן עורך דין. זאת, משום שגם האקס השלישי התחתן עם עורך דין. באומרו לי זאת, לפני שנים, צחקתי מאוד.
הוא היה עורך הדין הראשון שהתייעצתי איתו לגבי דירתי. אחרי כן באו שניים מהאגודה להגנת הדייר, ואז עורך דין אחר, המתמחה בתחום מן הכיוון האחר, פינוי דיירים מוגנים מבתיהם. כל אחד מהם הביע דעה אחרת, מנוגדת, ובלבלו אותי.
היום התקשרתי לבן זוגו של האקס השלישי שלי, אף הוא עורך דין. הוא הקשיב לי, הרגיע אותי מעט, הבטיח לבדוק בעבורי לגבי עורכת דין במשפחה המורחבת של בן זוגי, המתמחה בנושאים שאני נדרש אליהם. בו-זמנית נזכרתי בעורך דין, שחברתי הטובה עדנה שבתאי הפנתה אותי אליו.
דיברתי איתו. שלחתי לו חומר. הרגשתי מקולו ומנימת דבריו שאני בידיים טובות. אז גם הבנתי, שטוב שאני מקבל כמה דעות מכמה עורכי דין, טוב שאני זהיר במעשיי, ושבסוף הכול יהיה בסדר. אולי הפחידו אותי לשווא, אולי לא. בכול מקרה, אני לא עושה שום דבר פזיז – אבל גם לא מוותר בשום פנים ואופן על החלומות שלי.
עכשיו ימי בין המיצרים. ממילא לא עושים בימים האלה שום עסקאות. ולכן אמתין.
בינתיים סיפרה לי אם החבר מן הגן מי עתידה להיות הגננת המחליפה לגננת הטובה, שנמצאת בהריון מתקדם, בגן של ילדינו, בשנה הבאה. זו גננת בעייתית מאד, אמרה לי. בשנה שעברה הקליטו אותה צועקת על הילדים. אם אכן תוחלף הגננת שבהיריון, מקץ חודשיים בלבד מתחילת השנה, על ידי הגננת הבעייתית הזאת – היא תארגן השבתה של הגן.
דבריה אישרו לי את מה שאני יודע אינטואיטיבית כבר מזה חודש, וחיזקו את דעתי על מערכת הגנים העירונית ועל מה שעלי לעשות. אז אולי כל העסק הזה ייקח לי חודש-חודשיים-שלושה. עד סוף החגים. אבל מה שהחלטתי שריר וקיים. עכשיו נתמודד עם המציאות, נעשה לה מקצה שיפורים, כדי שתתאים לחלום שלי.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
תודה, חגית.
ניסיתי להתחיל עם הפלסטיקאי ב'איכילוב,' אבל זה לא כל כך הלך לי:)
אילן.
טוב שאתה מקבל יעוץ מגוון, כי הנושא הספציפי הזה סבוך ולא מוסדר טוב בארץ. ודווקא בגלל שכל כך הרבה מוטל על הכף עדיף הבלבול ואז הבהירות ולא להיפך. מקווה שהבן זוג הבא יהיה רופא נראה לי הכי טוב כרגע לכולכם😜
אמירה,
ואני קורא מדי יום את השפע הנובע ממעיינותיך ונדהם ומתרגש.
אילן.
מה אומר לך אילן, אתה מעורר בי את כל הרגשות הקימים בי.