הורותהורים וילדיםהחופש הגדולכללי

יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל (7)

שבוע ימים מאז תחילת החופש הגדול, והנה בוקר אחד שבו אני עובד ואינני מבלה עם הילדים נראה לי מבהיל, כאילו איבדתי משהו. בבוקר, אחרי הכושר, אבא שלי הגיע כדי לשמור על הילדים בזמן שאני אעביר סדנת כתיבה בצפון העיר. הכנתי לו קופסת פירות ובקבוקי מים וכובעים לדרך, ארוחת צהריים של עוף ומג'דרה מוכנה לחימום במיקרו, ויצאתי לדרכי.
תוכנת הניווט של סלקום תעתעה בי. חיפשתי את רחוב פומבדיתא, והנווט הנהיג אותי בסיבובים סחור-סחור סביב שדרות דוד המלך, פישמן מימון, וייצמן וחוזר חלילה. בסיבוב השלישי כבר הבנתי שמשהו בתוכנת הניווט לא תקין, ושאלתי נהג מונית איפה זה רחוב פומבדיתא.
הסדנה הייתה נהדרת. יש לי קבוצה טובה. ואף על פי שרובי ככולי הייתי שקוע באנשים ובטקסטים שלהם, אוזן אחת וחצי לב שלי היו בבית, עם אבא שלי והילדים, תוהה אם הכול בסדר, ומה קורה איתם.
כשחזרתי התנפלו עלי החמודים בנשיקות. סבא טייל איתם בשני גני שעשועים, וכששבו הביתה הספיקו לצייר כל אחד שני ציורים, עם טושים, בפינת היצירה שהכנתי להם מקודם לכתי משם, וגם לתקוע את הטלביזיה, שבה השארתי על 'השהה' את הדיסק האהוב עליהם, של מיקי מלכת הילדים.
אכלתי, נתתי להם בקבוק והלכנו לישון. דניאל נרדם כמעט מיד. מיכאל שיגע אותי עם הטייפ הנייד שנתתי לו למשחק. הוא כל הזמן פתח וסגר את המכסה שלו, ליד אוזניי.
בסופו של דבר התרצה, התקפל על צידו ונרדם.
אחר הצהריים נסענו לחולון, כדי לרכוש ב-150 שקל, ממש מחיר מציאה, שני מושבי בטיחות, המיועדים לאוטו של סבא. חופש עכשיו, הוא רוצה לטייל איתם, וכדי שזה יקרה הוא מוכרח שיהיו לו מושבי בטיחות במכונית.
ממש מול בית הזוג שמכרו לי את המושבים, שנראים כמו חדשים, במצב הרבה יותר טוב מאלה שלנו, היה גן משחקים גדול, לכל הגילאים. רמת הטיפוח של גני הילדים בחולון נהדרת. גם גן שעשועים רגיל, לא כזה השייך לרשת גני האגדות בעיר, מוחזק היטב ומלא בצהלות ילדים, אימהות המשחקות עם תינוקיהן בשמיכה על הדשא, ילדים משחקים בחול.
מיכאל ודניאל רצו מסביב, עלו וירדו בסולמות, התגלשו, ונהנו מאוד. ברגע מסוים התקרב דניאל לפתח המגלשה שאחיו מיכאל ירד ממנה. הוא אמר לו "ברוו, עכשיו אני!" – ורץ כדי לעלות על המגלשה ולגלוש ממנה.
הייתי מאושר לשמוע אותו מדבר. בכלל, כל יום שעובר אני מנהל איתם שיחות מלאות יותר. אמנם, דניאל מבטא את המילים בצורה מלאה יותר מאחיו, מסוגל לבטא גם עיצורים כמו ס' ו-ז' ו-ח', שלמיכאל הם עוד קשים, אבל שניהם מדברים, שניהם יודעים כבר המון מילים, וזה מאוד משמח אותי.
בדרך חזרה דניאל ביקש ארטיק. אמרתי לו שאנחנו לא נמצאים ליד חנות שמוכרת ארטיקים – היינו באזור התעשייה של חולון, בדרך הביתה – אבל הוא התעקש. אז עצרתי בתחנת דלק, קניתי להם שני קרטיבים בטעם דובדבן, ובעודם מתענגים על הטעם החדש הרהרתי בכמויות הסוכר שאני מתיר להם ללקלק, עם כל הגלידות והארטיקים האלה. זה ממש נורא בעיניי. אבל, כמו שאילנה הזהירה אותי, אחרי שכבר לימדתי אותם מה זה גלידה וארטיק יקשה עלי להפסיק.
בדרך חזרה הביתה אמר מיכאל "לא בית. גן."
"אתה לא רוצה לחזור הביתה, אתה רוצה ללכת לגן?"
"כן," השיב.
"לגן משחקים?" וידאתי.
"כן."
"אבל כבר הייתם היום עם סבאל'ה בשני גנים, ואיתי בעוד גן. כבר שלושה גנים. כל כך הרבה גנים ביום אחד."
"כן, שתיים-שלוש," מנה באצבעותיו.
"אז אם נלך לכל הגנים היום ייגמרו לנו הגנים, ומה נעשה מחר?" חייכתי אליו.
ההיגיון הזה דיבר אליו. הוא נרגע.

בארוחת הערב הגשתי בפניהם מרק עדשים ובתוכו קצת מג'דרה. הם ביקשו לראות את 'פישי', ציפי שביט, במחרוזת מאה שירי ילדים. אמרתי להם שבסדר, אבל רק מי שאוכל מרק רואה.
התיישבתי איתם ליד השולחן, והם עשו לי טובה ואכלו כמה כפות מרק, עד שדניאל הדף מלפניו את הקערית.
"לא מרק," אמר, "צ'יפס."
"אתה רוצה צ'יפס?"
"כן."
"אבל זה ייקח הרבה זמן עד שהצ'יפס יהיה מוכן," הבהרתי לו.
"האם בוק."
"בסדר. אני אעשה לך צ'יפס, ובינתיים נסתכל יחד בציפי."
למזלי שמרתי צ'יפסים חתוכים במים במקרר. אז חיממתי שמן במחבת, שמתי בתוכו את הצ'יפס, וחיכיתי שייטגנו.
"צלחת," ביקש דניאל וסימן לי על השולחן.
הוצאתי להם צלחות, שמתי בתוכן ירקות חתוכים, שיהיה להם מה לכרסם בינתיים, והתחלתי מוציא את הצ'יפס לנייר סופג, כדי שיורידו את השמן וגם יתקררו קצת.
בינתיים החלטתי להוסיף להם המבורגר אחד, חתוך לקוביות. שיטעמו משהו חדש.
הם אכלו ממנו בדיוק קובייה אחת כל אחד. אי אפשר לרמות אותם. הם יודעים מה זה ג'אנק פוד. גם אם אני מתאמץ לספר להם כמה ילדים אוהבים לאכול המבורגר וצ'יפס.
זה נגמר בבקבוק במיטה, יחד עם 'דבש,' כלומר, ספרון הציפורים באנציקלופדיה לפעוטות, שיונק הדבש מופיע על כריכתו. דניאל מאוד אוהב אותו, את יונק הדבש הזה, ומדי ערב מבקש 'ספר דבש.' ואחרי כן גם קצת עלעול באלבום התמונות, וחזרה על מילים.
הפעם לא חזרנו על מה שעשינו יחד היום. הרי כבר דיברנו על זה במכונית. סיכמנו מה נעשה מחר. נלך לגן העיר, ונשחק במכוניות.
"עוגה," הוסיף מיכאל.
"כן, נקנה גם עוגה בגן העיר," הבטחתי לו.
אחרי כן דיברתי איתם על ההופעה הבאה של מיכל גיסתי, שנלך אליה, ביום שישי, "שילגיה ושבעת הגמדים," אף היא במוזיאון תל אביב. סיכמתי עם מיכל שאכין אותם לקראתה, כדי שלא יפריעו, ובעיקר כדי שלא יפחדו מפניה, מפני שהיא מגלמת בה מכשפה רעה.
"ילדים, בהופעה מיכל משחקת מכשפה רעה, שצוחקת ככה – הדגמתי בפניהם צחוק אכזר – וכל הילדים פוחדים. אבל אתם לא תפחדו, כי אתם יודעים שזו דודה מיכלי, נכון?"
הם הבטיחו שיתנהגו יפה, ואז פצה מיכאל את פיו.
"עוגה."
"אתה רוצה שנקנה עוגה בהופעה?" שאלתי.
"כן. כדור שוקולד."
הייתי מופתע. הילד זוכר בדיוק איפה אנחנו קונים כל דבר. אכן, קנינו כדור שוקולד ביום שישי שעבר במוזיאון, לפני ההופעה.
"אתה רוצה שנכין כדורי שוקולד יחד בבית?" שאלתי אותו.
"לא, איש הופעה," השיב לי. הוא מעדיף לקבל אותם מן המוכן, הממזר.
כך, לאט לאט, אנחנו עוברים מסיכום מה שעשינו לתכנון מה שנעשה. ובינתיים, אני מסתגל לחופש, ובכלל לא רוצה שייגמר.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

תגובה אחת

  1. איזה מתוקים!!! מרגש אותי כל פעם לקרוא מחדש אודותם ואיך ההתמודדות שלך…וחוץ מזה..היית בחולון? למה לא עברת? הם היו נהנים מעוד גן ולא סתם גן אלא גן עם בעליי חיים!!!אשמח לראותכם ברוכים הבאים ותאמר גם לאבא באהבה גדולה. הוא ישמח!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button