את הבוקר הזה התחלתי בהפתעה מאת דניאל. בעודי יושב וכותב דפי בוקר הוא יצא אלי לחצר עירום, נוטף מים ומגבת תלויה על כתפו.
"מה זה, למה התפשטת, דניאל?" תמהתי.
"התקלחתי לבד, אבא," הצטחק דניאל.
חיבקתי ונישקתי אותו, ואחרי כן הלבשתיו. מעט אחרי כן, מיכאל עשה כמוהו.
את הלילה הזה סיימתי בכך, שעם צאתנו מארוחת ערב מאוחרת ב'בורגרים,' דניאל התנדב לשאת על כתפיו את תרמיל הגב שלנו, ובו מים וכובעים ואוכל, ובבית, אחרי שהתקלחו שניהם לבדם, גם עזר למיכאל להתלבש. מיכאל סירב לאפשר לו להלביש אותו בחולצת הפיג'מה, בגלל התפרים, אבל נתן לו להלביש אותו במכנסי הפיג'מה.
דניאל פער למולו את מכנסי הפיג'מה ודיבר בדיוק כמוני.
"תשחיל רגל פנימה," אמר לאחיו. "יופי, ועכשיו את הרגל השנייה."
ואחרי כן קיבלו תשבוחות וצהלו שניהם על ההישג.
בבוקר, אחרי הכושר, קפצנו לרופאת הילדים שלנו, ד"ר מרים הרמן. שני הילדים נוטפים נזלת בכמויות מסחריות ומשתעלים ומתעטשים ללא הרף. היה לי ברור שזוהי שפעת מזגנים, אבל ביקשתי לבדוק אותם. באותה הזדמנות גם סיפרתי למרים על תלונותיו של דניאל על כאבי רגליים וקשיי ההליכה שלו, ועל העקיצות שעל גופו של מיכאל.
אחרי כן מדדה ושקלה את שניהם, ובישרה לי שמיכאל מוריד משקל בהדרגה כבר תקופה ארוכה, והמליצה על שינוי בתזונה שלו. אין יותר מתוק, אלא אחרי שאוכלים ארוחה טובה.
יצאנו ממרפאתה, במלצ'ט 1, והלכנו ברגל כל הדרך עד לדיזינגוף סנטר. עצרנו הרבה באמצע, כדי לשתות מים ולנוח, וכשהגענו לסנטר הילדים שיחקו קצת בגשר הפיל, ואז ביקשו פיצה. לשמחתי, בחנות הסמוכה לגשר הילדים, סניף של 'קפה קפה,' הייתה בתפריט פיצה, והזמנו אותה. במהלך ההזמנה ביקשתי מן המלצרית שיחתכו אותה שתי וערב, לקוביות.
"אי אפשר," היא אמרה, "חותכים אותה למשולשים."
"מה הבעיה?" שאלתי, "הרי הסכין היא אותה סכין גלגלת. שיחתכו אותה שתי וערב."
את הפיצה קיבלנו חתוכה למשולשים. ואז קראתי לבעל הבית. "תגיד לי, ביקשתי שיחתכו לי את הפיצה לקוביות. למה לא עשיתם זאת?"
"איפה שמעת שחותכים פיצה לקוביות? זה הסטנדרט," אמר.
"נראה לי שעכשיו אשב לחתוך את כל המשולשים לקוביות?" שאלתי, "אני מבקש שתיקח את זה למטבח ותחזירו לי אותה בקוביות."
הוא עשה כן. רק ניגש למטבח וביקש זאת מן העובד בפנים, הרים עליו זה את קולו בצעקה, ששמעתי עד החוץ. אחרי כן נטל לידיו את סכין הגלגלת, וכנראה מתוך עצבים חרץ את הפיצה בצורה כזאת, שהפכה למעויינים קטנטנים, לרצועות של פיצה ממש.
בלבי נשבעתי שלשם יותר לא נחזור.
בדרך חזרה הביתה לקחנו מונית, כי המכונית שלנו כבר יומיים במוסך, בתיקון הנזק האדיר שנגרם לה על ידי נהג אלמוני, שנדחק עם משאית לסמטה שלנו ו'כיסח' לי את כול הצד השמאלי של המכונית, מבלי להותיר אחרי כן את פרטיו.
אחר הצהריים יצאנו לשחק עם אח ואחות הגרים בסמיכות לכיכר החדשה של רוטשילד. מיכאל ודניאל ארזו להם כל אחד את כדורי המשחק האהובים עליו בתוך שקית, אני ארזתי את תרמיל הדרך שלנו, והלכנו ברגל.
הם שיחקו נהדר עם הילדים, ועוד שהתווספו אליהם, עד שהצטרכנו להיפרד מהם, ולעלות על מונית בדרך לטיפול השבועי שלנו.
במונית, וגם לפני דלתה של המטפלת, הם השתוללו. ואני הודעתי להם שעד שלא יירגעו לא ניכנס אליה. ישבנו שם בחוץ כמה רגעים, עד שהביעו רצונם להיכנס לחדרה כדי לשחק שם, ואז עברו כמה משחקים, עד שגילו את מסילת הרכבת והרכבת החשמלית, שפשוט ריתקה אותם.
ואני הבנתי שהרכבתה חשמלית מתווספת לרשימת הקניות הבאה, הכוללת גם שק אגרוף להוצאת מרץ וכעס.
לא פלא שגמרתי את היום הזה בהירדמות ביניהם, בעודם יושבים במיטה, ומשקיפים מבעד למשקפת ולטלסקופ אל חלון הכניסה מעל דלת הבית, בתקווה ללכוד בעדשותיהם את הגשם, שאמרתי להם שאולי עוד יגיע הלילה.
היום תהיתי אולי אני שוגה לגבי אי רצוני להפריד ביניהם בגן. המטפלת אמרה לי, שלדעתה זה מאוד יועיל להם, חמש שעות בלעדי איש את רעהו. שזה יעזור להם לפתח כל אחד אישיות נפרדת וגם חוג חברים אחר. חברה פסיכולוגית אחרת עמה התייעצתי הבוקר, סמכה ידיה על כך. "כרגע יש לך ילד סוער אחד, אבל עם אפקט ההידבקות בין אחים עלול גם אחיו להתנהג כמוהו, ואז באמת תהיה לך בעייה עם המערכת," אמרה, "כי אז יתלו את זה בך, לא בילדים. לכן כדאי לך להפריד ביניהם, כדי למנוע את 'אפקט ההידבקות.'"
הערב, אצל המטפלת, העליתי את זה. לכן גם דיברנו על כך. אבל באמבטייה, בערב, פתח דניאל באמירה מפתיעה, שאיפשרה לי לשוחח עימם על אפשרות ההפרדה ביניהם בגן.
"אבא, אני לא רוצה שנהיה תאומים," הוא אמר, "רק אחים. תגיד 'לא תאומים.'"
"לא תאומים."
"אבל דניאל," התערב מיכאל בשיחתנו, "אתה אח שלי, אח תאום. ואנחנו אחים."
אז אמרתי להם, שבקרוב אנחנו נחזור לגן העירייה. דניאל אמר מיד שהוא לא רוצה בכך.
"אבל זה יהיה עם גננת אחרת," אמרתי לו.
"אני לא אוהב את הגן הזה."
"אז אולי תרצו פשוט שכל אחד מכם ילמד בכיתה אחרת בגן?" העזתי לשאול אותם, "ככה כל ילד יבלה עם עצמו וחברים אחרים כמה שעות מדי בוקר?"
שניהם הביעו מיד את סירובם הנחרץ לכך.
"דניאל כבר בוגר, הוא לא ירביץ בגן החדש," אמר מיכאל. "חוץ מזה הוא חבר שלי, ואני רוצה לשחק איתו."
"גם אני רוצה את אח שלי," השיב לי דניאל.
ואני הבנתי, שהם מרגישים כמוני. שעוד לא הגיע הזמן להפרידם זה מעל זה. שאסור לי לאלץ אותם לדבר, ושהם עצמם יודיעו לי מתי יגיע הזמן לכך.
ובינתיים שוחחתי עם 'בית חינוך אביב,' וקיבלתי ערכות למילוי. המחיר שם גבוה מאוד. 3100 ש"ח לחודש לילד. זה לא משהו שאוכל לעמוד בו. אבל אם אוציא אותם מן הגן בשעה שתיים, זה יפחת ל 2400 ש"ח לחודש. ואולי אוכל לקבל על זה איזו הנחה.
נראה מה יהיה. אמלא את הערכות ואשלח אותן, ואז אבחן את הכול מחדש.
ובתוך כל זה, מצאתי את עצמי שואל את עצמי, בפעם המי יודע כמה, אולי בכול זאת עלינו להישאר כאן, בנווה צדק. אולי כל סיפור המעבר לגליל או לגולן היה פנטזיה, שלא אמורה להתממש. אני ממש לא יודע. אני מאוד מבולבל ומטולטל מן המצב הזה, מכך שתנופת השינוי שלי נבלמה על ידי זהירותי ההכרחית. במצב הזה, מוטב לחכות קצת. להירגע, להיוועץ. לקבל החלטה מאוד שקולה.
לכן, מחר ארשום אותם לחוג הכדורגל במתנ"ס נווה צדק, ואדבר עם המרכז לתרפיה עם בעלי חיים בתל אביב. אבל בו-זמנית גם אדבר עם בעל הבית שלי, ולפי תשובותיו אדע אם אוכל לפרסם את מכירת דמי המפתח. וגם זה יהיה לי סימן לבאות.
החודשים הקרובים כנראה ייחוו על ידי כחיים בתוך פיצול, גופי כאן, בנווה צדק, וליבי שם, בגליל ובגולן. אבל אשתדל לעמוד בזה ולהפיק מזה את המיטב לכולנו. פרנסה, ביטחון רגשי ושקט. וגם אופק קדימה, לעתיד לבוא.
שיהיה לכולכם/ן לילה טוב.
אתה והילדים הוא כוח החלטה נכון ונהדר. האינסטינקט והרגש ונטיית הלב. לעניות דעתי