השעה 22.54 בליל שישי. מיכאל ודניאל מכינים עם איריס תה צמחים שקטפה בגינה. מקודם הסתובבו עם פנסים דולקים בחצר ביתם של איריס ויוסי, בכפר ורדים. אחרי השתוללות במהלך ארוחת הערב, שנבעה משיעמום, נטלה איריס עששית ובה נר דולק והזמינה אותם אחריה, לאוהל הילדים המוקם במפלס תחתון בחצר, ונותר בה, עם עוד הרבה הפתעות אחרות, מן הקייטנה הפרטית שהעבירה בה עד סוף השבוע האחרון.
בבית מסתובבים שני כלבי ענק, מגזע 'הכלבים של סטאלין,' טרייר סיבירי שחור. הם ענקיים, חכמים, מבינים מה שמדברים אליהם ואימתניים בגודלם. איריס ויוסי סיפרו לי, שסטאלין ביקש לפתח גזע מיוחד של כלבים, שיהיה להם ריח טוב מן הפה, לא יריירו, יהיו חכמים ועוד, וכי הכלבים האלה הם תוצר של ערבוב בין 19 גזעים שונים.
אינני יודע דבר על הגזע הזה. אבל דבר אחד בטוח – מיכאל ודניאל מאוד התרגשות ואותגרו בהליכה איתם, לפנות ערב, מן הבית אל מגרש המשחקים. הילדים קיוו להוביל את הכלבים ברחוב, וגילו כי הכלבים הללו מובילים אותם, ולא פעם גם שועטים קדימה, מפילים אותם אחריהם.
הבית הוא תלת מפלסי, ובנוי על גבעה. הוא מוקף בעצי אורן גבוהים כגובה שלושת מפלסיו ויותר מזה. בחצר צומחים עצי רימון באמצע בשלותם. עד סוכות יהיו הרימונים שעליהם גדולים בהרבה ואדומים עד להתפקע. על מעקה המרפסת משתרגת גפן של ענבים שחורים, שצומחת בתחתית הבית, והכול מסביב מוקף פריחה.
יוסי מספר לי, שיש כאן תנים וחזירי בר, נמיות ושפני סלע, וכי צמד הכלבים שלו 'מדברים' עם התנים בשפתם, וכך גם מבריחים אותם. שפני הסלע, לעומת זאת, מכרסמים את הגינות.
כפר ורדים מקום מדהים. אינני יודע איך הישראלים עוד לא גילו אותו. מדובר בישוב חילוני בן כמה אלפי תושבים, הנהנה ממרכז מסחרי שוקק ובו בתי קפה ובתי עסק שונים, סניפים של קופות החולים, בנק ועוד. מערכת החינוך כאן מאוד מפותחת – חמישה גני ילדים – ויש כאן שפע של חיי תרבות, לילדים ולמבוגרים כאחד. חברת פייסבוק שלי, הגרה כאן, שלחה לי אמש קיצור דרך למרכז לאמנויות הלחימה בכפר, שבו ניתן ללמוד אמנויות לחימה כבר מגיל ארבע. מה שאי אפשר בתל אביב.
מסביב, מספר יוסי, אפשר לקנות הכול בכרמיאל, במעלות, במעיליא ובתרשיחא. ומכיוון שעיסוקו בניהול מזון הוא גם יודע לפרוט על נימי ליבי, בתיאור כמה סוגי קישואים ובטטות יש בסופרמרקט הערבי הגדול, ואילו יחסי שכנות טובים יש כאן.
ליאורה, בת מחזור של אחי יאיר מרמת השרון, אחראית כאן על טיפול בילדים עוצמתיים במערכת החינוך. פגשנו בה כבר בשבוע שעבר, והיא הבטיחה לי עזרה צמודה בקליטת ילדיי ובגידולם כאן. לדבריה, וגם לדברי יוסי, באמת כדאי לגור כאן גם בשל טיב האוכלוסייה וגם בשל הקרבה לתחנת הרכבת בנהרייה, במרחק 19 דקות נסיעה.
"אתה מחנה את הרכב בנהרייה, עולה על הרכבת, ומקץ שעתיים נמצא בכיתה שלך בתל אביב," אמרה לי ליאורה. "את זמן הנסיעה תוכל לנצל לכתיבה, לקריאה או לשינה, והעיקר – בדרך חזרה צפונה לא תצטרך לנהוג כול הדרך."
הראש, כלומר ההיגיון הבריא, אומר לי – ברור שעלינו לעבור לכפר ורדים. זה מקום מיוחד מאוד, עם מזג אוויר מצוין, קהילה גדולה וחיים עירוניים במידה כזו שתבטיח לי, שאיש לא ייכנס לי לקישקעס.
אבל הבוקר, לפני שהגענו כאן, עברנו ברמה ונכנסנו לקיבוץ גשור. פגשנו במיכל, רכזת החינוך לגיל הרך, ששוחחתי איתה ארוכות על אורח החיים בגן הקיבוצי ועל טבעה של הגננת הוותיקה בו, וביקרנו בגן עצמו. שטחו עצום. יש לו מרחב גדול מאוד, מלא בפינות הפעלה, וחצר נרחבת, ובה עוד המון פינות מיוחדות. הקיבוץ שקט ושליו. הוא מגודר, ובתוכו יש שבילים וצמחים ועצים. יש בו צרכנייה, כמו בכול ישוב קהילתי, ובית בירה, שהקימו בניה של איילה פס, תלמידת כתיבה שלי לשעבר, שכמובן צהלה לקראתנו ואירחה אותנו במקום של בניה.
הלב אומר גשור. או תובל. או מורן, שאינני מכיר, אבל נראה מחר. ישובים קהילתיים קטנים, מיוחדים, מרוחקים יחסית מכול מקום. הראש אומר כפר ורדים. כנראה הקלפים הם שיכריעו. וגם התחושה שלי, שאם לא אנסה קודם כול ישוב קהילתי קטן ארגיש מתוסכל. שכנראה יהיה עלי להתחיל את דרכנו בגשור או בתובל, ובתום שנה להחליט אם להיקלט במקום, בהרחבה, ולבנות בו בית – או להמשיך לנדוד, אם לישוב קהילתי אחר ואם לכפר ורדים.
בכפר ורדים עומדים כעת 150 בתים למכירה. יש גם היצע מבורך של בתים להשכרה. מדובר בבתים של 5-6 חדרים ויותר, במחיר של 4000 ש"ח בממוצע, לפני ארנונה. זה פשוט מדהים, ומאוד מפתה.
מחר בבוקר אראה פה כמה בתים, ואחרי כן ניסע למורן, שם גרה תלמידה אחרת שלי.
היום קלטתי עוד משהו – כמה כיף לא לבחור, לשוטט, לטייל, לראות דברים, ועוד לא להחליט דבר. יש ברגע הזה סוג של חירות ושל חופש ושל דימיון, של פתיחת אפשרויות, כשהכול עוד אפשרי, שזה ממש משכר.
אבל ברגע שינועו העניינים בנווה צדק, ויש לי הרגשה שזה יקרה בקרוב מאוד – אצטרך להכריע. וכול החלטה שאחליט תהיה טובה, מפני שתהיה כרוכה במעבר צפונה ובשינוי גדול. כזה שאני עושה רק מדי שנים רבות.
*
איריס היא אחותו של בן-זוגי הראשון, סער עפרוני, שמת מהתקף שיתוק תקופתי (מחלה נדירה שסבל ממנה), בשבעה ליוני שנת 1986, על פסגת הר בדרום צרפת, במהלך טקס חניכה לשמאניזם. סער היה צייר מחונן, וציוריו האהובים עלי כול כך, מעטרים את קירות ביתה של איריס מסביב.
התרגשתי מאוד לפגוש שוב בציורים הללו, שחלקם היה תלוי על קירות הבית שגרנו בו יחד, בנווה צדק, הרי בזכותו בכלל הגעתי לשכונה. אבל אז הוא מת, ואני נשארתי בה, מחכה מדי יום במהלך שלושים השנים האלה, שישוב, שאפגוש בו ברחוב, שיתברר לי כי קברנו מישהו אחר תחתיו. שזו הייתה התחזות, או טעות.
"אילן, אבא שלי לא נתן לי להיכנס לזהות אותו, כי הייתי בהיריון," סיפרה לי איריס, כשאמרתי לה שאני עוד מחכה לו. "אבל הכרתי כול פיסה בגוף של אח שלי, מאצבע כף רגל ועד ראשו. וכשנשאנו את האלונקה, נגעתי באצבעות רגליו. ואלה היו אצבעות כף הרגל שלו."
אני כנראה אמשיך לחכות לו עד יום מותי, וגם אחרי כן. או שאולי אחרי כן ניפגש. וזה לא שייך לכך, שיש בלבי מקום לאהוב חדש.
בדבר אחד אני בטוח. שהוא מביט עלינו כעת מלא שמחה ואהבה, בעוד אחותו מספרת למיכאל ודניאל שלי סיפורים באוהל הנטוי בחצר ביתה, בלילה גלילי. ואולי הוא גם קצת מתגאה בנו. באחותו ובי. שהצלחנו לשמור על קשר ולחדשו מדי כמה שנים, כגשר חיים הנטוי על נהר הלתה, נהר השיכחה והאובדן במיתולוגיה היוונית.
שתהיה לכם שבת טובה ונעימה, לפחות כמו כאן, בגליל העליון.
