עכשיו כבר רבע לעשר, דניאל מסתובב כאן מסביבי בחושך, ושום דבר לא עוזר, אז החלטתי להתעלם ממנו ולשבת לכתוב. אי אפשר לשכנע אותו ללכת לישון. כבר עשיתי וניסיתי הכול. סיפרתי להם חמישה ספרים במיטה, שרתי להם מחרוזת שירי ילדים, נשכבתי לידו וחיבקתי אותו, צעקתי עליו שהוא צריך לישון, נתתי לו לעשות פיפי בסיר, ולהגיד לי "פיפי לא עובד," כשלא יצא לו כלום, הכנתי לו בקבוק מטרנה שירדים אותו, שום דבר לא עוזר. הילד עומד לידי, ברבע לעשר בלילה, מסתכל בי כותב, ומדי פעם מגניב לי נשיקה על הזרוע או ליטוף על הבטן, לדעת שאני כאן, ושאני אוהב.
הבוקר קמתי נבוך. לא היה לי שמץ של מושג מה אעשה איתם היום. ידעתי שיהיה חם מאוד, הבנתי שיש לי רצועת זמן צרה לעשות איתם משהו לפני כן, ולא ידעתי מה לעשות. חשבתי על קפיצה למוזיאון הארץ, או לקניון ארנה בהרצליה, לים או לשיטוט בכיכר. אבל שום דבר מאלה לא משך את לבי.
כשחזרתי הביתה מן הכושר דניאל ביקש צינור וברכה. הוא רצה למלא את הברכה במים. הוא מאוד אוהב את התפקיד הזה, לעמוד, כמו אבא, באמצע החצר, ולמלא את הברכה שלהם במים. אבל היום הוא לא רצה להפסיק. הוא ביקש גם לנקות את הפיפי של לונה בחצר, להשקות את העציצים ובשלב מסוים גם את אחיו, מיכאל, שבדיוק סיימתי להלבישו.
כשניסיתי לסגור את המים הוא בכה נואשות, עד כדי כך שאילנה יצאה לראות מה קרה, וכשהסברתי לה, ואמרתי לה שחבל לי על המים המתבזבזים, היא אמרה "אז פתח זרם חלש ותן לו לשחק במים. זה כל מה שנשאר לילדים בארץ הזאת."
אז נתתי לו עוד קצת לשחק במים, אבל אחרי כן סגרתי שוב את הברז. עם כל הכבוד לאילנה, החינוך שלי מן הבית הוא של חיסכון במים. וזה חזק מכל דבר אחר. "דניאל, העירייה לא מרשה לבזבז כל כך הרבה מים," אמרתי לו. "כמו שהיא סוגרת את המים במזרקה, בסוף היא תסגור לנו את המים בבית."
זה עזר לי כמו אתם יודעים מה. אבל מילא.
ואז התיישבתי לאכול ארוחת בוקר, וגיליתי שאני לא מסוגל ללעוס בחצי פה מרוב כאב. החניכיים תקפו אותי שוב. אחת מן השתיים, או שאיזו צרה מתפתחת לי מתחת לשן טוחנת, או שאלה שוב מתעתועי האלרגיה.
התקשרתי לרופא השיניים שלי, דורון ברג. הוא הציע לי להגיע אליו בתוך עשרים דקות, כדי לראות מה קורה. "רק תדע, שאני בא אליך עם שני פראי אדם," הבהרתי לו.
וכך היה.
הגענו לדורון, סיכמנו שמדובר בכאב חניכיים שהוא תוצאה של התקף האלרגיה, ושאמתין עוד כמה ימים כדי לראות אם האנטי היסטמינים עוזרים לזה. אם לא, אתחיל לקחת אוגמנטין, אנטיביוטיקה סיוט. ומכיוון שכבר היינו שם, והילדים ראו איך אני שוכב על כיסא הטיפולים ודורון מציץ לי לתוך הפה, ביקשתי שיסתכל גם בשיניהם, ויוודא שאין בהן עששת.
הרמתי כל ילד בתורו בזרועותיי, דורון ביקש ממנו לחייך חיוך גדול, העיף מבט ואמר שהכול בסדר. תודה לאל.
חזרנו הביתה. ראינו קצת 'מיקי החדשה,' כלומר דיסק חדש של מיקי מלכת הילדים, והלכנו לישון. הלכנו לישון זאת אומרת אבא שמרגיש ממש לא טוב מתחנן בפני שני בניו, הקופצים על המיטה וצווחים 'איזה כיף! איזה כיף!' שישכבו כבר לידו וילכו לישון.
הסנקציה היא להוציא אותם בכוח מן החדר ולהביא אותם למיטותיהם, שבהן לא השתמשו כבר מספר חודשים. די בזה כדי שיתחילו לבכות ויבקשו לחזור למיטה של אבא. אבל זה לקח כשלושת רבעי השעה עד שנרדמנו לבסוף.
אחר הצהריים יצאנו לבית הקפה, לפגוש במיטשל. דניאל ביקש לנסוע בבימבה. כך אפוא מצאתי את עצמי מוביל את מיכאל הנסיך היושב בעגלת התאומים, משחק עם האייפון שלי, לונה קשורה ברצועה לידית ימין, ודניאל לפנינו או מאחרינו על הבימבה. כשהצטרכנו לחצות כבישים הוא התיישב במקומו על העגלה, מחזיק את הבימבה בידיו. הילד הזה מקסים ובוגר ודעתן, וגם מעצבן באותה מידה:) גם כרגע, בעודי כותב, עודנו מתמרד ומסרב לישון.
מבית הקפה והכיכר חזרנו הביתה לבילויי הערב. דניאל ביקש שוב ברכה, רגע אחרי שרוקנתי את מימי הברכה שמילא בבוקר. בלית ברירה נתתי לו למלא שוב ברכה, והוא השתכשך בה להנאתו.
אחרי שכבר התלבשו שניהם, הודיעו לי שחם להם, ושהם רוצים שאוריד להם את החולצות. ואז קרבו זה אל זה, צהלו 'בטן! בטן!' והתנגשו איש בבטן רעהו. ואת זה הייתי מוכרח לצלם.
כשסיימנו את זה הגענו שוב אל מיקי החדשה, ולשארבילויי הערב – ארוחת ערב של ספגטי מקמח מלא עם רוטב עגבניות וירקות, שדניאל בקושי נגע בו – אחרי שאכל חצי מאפה גבינה מתוקה בקפה – ואילו מיכאל זלל ממנו בתיאבון. אחרי כן דניאל קפץ לאילנה, ומיכאל ניצל את ההזדמנות ששנינו לבד, וביקש שאספר לו סיפור במיטה.
עליתי איתו אל המיטה, והראיתי לו את כרך האנציקלופדיה לפעוטות על יצורי הים. כשהגענו לסוסוני הים הקטנים, אמרתי לו שהם חמודים. והוא, מתוק שכמוהו, נשכב ונישק את סוסוני הים שבספר, לפי החלטתו ולפי רצונו.
ואז עשה כן בכל אחד מן הדפים הבאים, עם כל אחד מיצורי הים. שושנת הים, הדגיגון האדום, הדולפין, התמנון. רק את המדוזה הוא לא נישק, וידע היטב למה. הסברתי להם שהיא חיה מסוכנת, שבמים היא נראית כמו שקית ניילון, אבל אם מתקרבים אליה היא מפרישה מיץ שצורב כמו אש. ואת זה הוא מבין.
ואז הגיע דניאל מאילנה, וביקש גם הוא סיפור, והייתי צריך להקריא לו את כל הספרים שקראתי למיכאל שוב.
ובעוד מיכאל נרדם די מוקדם, עכשיו כבר אחרי עשר בלילה, ודניאל, ערני לחלוטין, או שעבר את משבר השינה, עומד לצידי ומביט בי כותב.
לא פלא שהוא כבר מנסה את כוחו בכתיבה, בטוש על נייר. ממש גוהר על הנייר, ומשרטט בו קווים ונקודות בדוגמת אותיות.
עם אוצר המילים הנפלא שיש לו כבר בגיל 2.4, וגם לאחיו, לא אתפלא אם יהיו אף הם לאנשים כותבים. ואם כן, מה טוב.
