אז חילקתי את היום בין אילנה לבין אבא. אילנה שמרה עליהם משבע בבוקר עד שובי מסדנת הבוקר, בשתים עשרה ורבע בצהריים, ואבא שלי שמר עליהם משש וחצי עד עשר בלילה.
אני השכמתי איתם בחמש, ואחרי שנתתי להם אוכל נעמדתי לבשל להם שוארמה הודו ופסטה, שתהיה מוכנה להם ולי לארוחת הצהריים. כמו כן הכנתי להם חביתה חתוכה כבר לריבועים בתוך חמגשית, כך שלאילנה יהיה קל להתעסק עם זה, וכריכי גבינה.
"אני כל הזמן במרחק הגעה," אמרתי לאילנה, לפני שעזבתי את הבית. "עד שמונה אני במכון הכושר, אחרי כן בפגישה עם מפיק הדפוס שלי בסוף שדרות רוטשילד ליד 'הבימה,' ואחרי כן בסדנה בבית הקפה הפינתי. אם את צריכה אותי צלצלי אלי ומיד אגיע."
ואז הלכתי לכושר.
התכוונתי לנצל את ההזדמנות לארוחת בוקר באספרסו בר, לשבת קצת בשקט, ליהנות. אבל אחרי חצי שעת אירובי אמרתי לעצמי, שזו בדיוק השעה שבה הם אמורים לאכול ארוחת בוקר, ושאין לי לב להשאיר את אילנה לבדה עם שניהם ברגע הזה.
חזרתי הביתה.
הם בדיוק היו ישובים בכסאות ההאכלה שלהם, וזללו "דניאלה" בידיהם. "מיכאל אכל ביצה, אמרה לי אילנה, דניאל עיקם את אפו לביצה וגם לכריך הגבינה. אז נתתי להם דניאלה." ניחא. דניאלה הם אוהבים, והיא מוצר חלב מלא בדברים טובים, אמרתי לעצמי.
עזרתי לה לרחוץ להם פנים וידיים, ואז יצאתי שוב מן הבית. היה לי זמן בדיוק לכוס קפה באספרסו בר, עם קצת כתיבה של מחשבות שלי.
להפתעתי גיליתי שאני אופטימי הבוקר הזה. וזה שימח אותי מאוד.
האמת היא, שכוחותיי אט אט חוזרים אלי. אני מרגיש שהילדים גדלים, מתפתחים, ושכוחותיי לפעול בעולם המעשים חוזרים אלי בהתאם.
שמח נסעתי לפגישה עם מפיק הדפוס שלי, לשבת איתו על הגהות ספרי החדש, מאסף השירה שלי, "אוצר שירים," שאני מקווה שיראה אור מיד אחרי החגים, אם לא לפניהם.
זו הייתה ישיבה חשובה. כשעברתי על השירים גיליתי שיש כמה שאני רוצה להוציא מן הספר, וכאלה שאני רוצה להזיז ממקום למקום, ואפילו שני פרקי שיר שרציתי להסיט ממקום למקום.
כשאני עובד על ספר, לא משנה באיזה ז'אנר, אני בונה אותו כמו מסע פנימי. חשוב לי איזה 'טיול' הקורא עובר במהלכו, ומכאן ההיסוסים וההתלבטויות עד לקבלת המוצר המוגמר, הסופי, זה שיושב על מדף.
אחרי שסיימתי את זה נותרו לי עשרים דקות עד הסדנה, אז במקום לשבת בבית הקפה קפצתי שוב הביתה, לראות מה שלום הילדים.
הם כבר ישנו להם שנת בוקר קצרה.
"הם פשוט עלו מעצמם על המיטות, כשרצו לישון, כמו ילדים גדולים," סיפרה לי אילנה.
הסדנה הייתה נהדרת כרגיל. תוך כדי מפגש צלצל הטלפון שלי, ופרדי המוביל הודיע שהוא ליד ביתי.
הוא הביא לנו סלון חדש, מתנה שהגיעה דרך השיפוצניק שסיפרתי לכם כבר עליו, ולקח את הסלון הישן.
הסלון החדש גדול, נראה באמת חדש, שתי ספות של 3 מושבים, שאחת מהן גם נפתחת למיטה כפולה.
ממש תענוג.
כשחזרתי בצהריים הם כבר אכלו, ואז ישבתי ושיחקתי איתם קצת. סיפרתי להם סיפור (כלומר עברנו על ספרי התמונות האהובים עליהם), אחרי כן הסעתי אותם הלוך ושוב בסלון על גבי הבימבות שלהם, עד שעייפתי, ואז הלכנו לישון.
אחר הצהריים נעלתי להם סנדלים ויצאנו לחנוך בהליכה ובריצה שובבה את הכיכר החדשה שנבנתה בצמוד לאספרסו בר, על גבי חניון תת קרקעי ענק, בקצה שדרות רוטשילד.
הילדים נהנו משיטוט בכיכר, ואני נהניתי מכוס קפה של אחר הצהריים בשמש היורדת, רק רץ כל הזמן אחרי שניהם, מפני שהם כל הזמן בדקו גבולות, חדרו לחצרות אחוריות, טיפסו במדרגות הבנק וכו'.
חזרנו הביתה בשש, התקלחנו, לקול בכיים של מיכאל ודניאל, שעוד רצו להמשיך לטייל בעגלה בחוץ. הבטחתי להם, שתיכף סבא יבוא וייקח אותם שוב לטייל, ותוך כדי הלבשתם אחרי המקלחת אבא שלי נכנס פנימה, ואכן יצא איתם לטיול.
כשחזרתי סיפר לי שנרדמו בתשע, תשע ורבע.
נשקתי לו לתודה ואבא הביתה לישון.
הפלא ופלא, פחות מעשר דקות אחר כך דניאל התעורר, ירד ממיטתו ובא אלי, מתנודד בהליכתו כמתוך שינה, שארים אותו ואחבקו בזרועותיי.
חיבקתי ונישקתי אותו ואז השבתי אותו בעדינות אל מיטתו. אבל מקץ כמה רגעים שב וירד ממנה, ובא אל חדרי, והפעם, כשהרמתי אותו בידיי, פשוט סימן בידיו את מיטתי והודיע לי ששם הוא רוצה לישון.
והנה הוא ישן כאן, ומתישהוא באמצע הלילה ודאי יצטרף אליו גם אחיו.
וכך גם נקום מחר, שלושה בנים במיטה אחת, אל הבוקר הבא.
נ.ב.
נורא כיף להתקלח איתם יחד. זה סוג של בונדינג שלא הכרתי ולא שיערתי אותו בדעתי.
בטח בעוד שנתיים שלוש הם כבר יאסרו זאת עלי. אז מוטב שאיהנה מזה כעת.
לילה טוב.
