מעולם לא ראיתי את ילדיי, בייחוד את דניאל, נהנים כמו שנהנו היום, במתחם "שחק אותה" בעמק חפר, לשם הגענו בהזמנתה של דודה אוסי, גיסתי ואשת אחי טל, ובליווי החשוב מאוד של זיו, בן דודם.
ברבע לשש בבוקר דניאל כבר העיר אותי. בשבע כבר מיהרתי לחדר הכושר, כדי להתרענן, ואחרי עשרים דקות ארובי מיהרתי הביתה, כדי לסיים את הכנת התיקים לנסיעה. רענון תיק ההחתלה, מילוי בקבוקי מים, הכנת צידנית עם פירות, פיתות קטנות מקמח מלא עם כל מיני דברים טובים בפנים, מג'דרה, דניאלה, לבן.
"אתה לוקח את כל הבית!" צחקה אילנה, כשראתה אותי יוצא ונכנס לחליפין לרכב ולבית, מעמיס ציוד.
לא רציתי להגיד לה, שזו הפעם הראשונה שאני נוסע עם מיכאל ודניאל לנסיעה שאורכה יום, ושאני לחוץ, שמא אשכח משהו, שמא לא יהיה להם מספיק מה לשתות ולאכול, וכך הלאה.
הגענו לצומת רופין בתשע בבוקר. אוסי וזיו חברו אלינו בתוך עשר דקות, ונסענו קצת הלאה, עד שהגענו ל"שחק אותה" בעמק חפר, בדיוק בשעת הפתיחה, עשר בבוקר. זה היה נפלא, מפני שהיינו מבין הראשונים שהגיעו לשם. המתחם עוד היה כמעט ריק, ולילדים הייתה אפשרות ליהנות מרוב מתקני השעשועים שם, לפני שהוצפו בהמון הורים וילדים, כפי שאירע מקץ שעה או יותר.
ומה אין שם, תשמעו, עולם ומלואו – רכבת חשמלית על פסים, שהילדים וההורים יושבים ונוסעים בה, קרוסלה בצורת צלחת מעופפת, מכוניות מתנגשות, מתקני מתנפחים, טרמפולינות ענקיות, סוסי משחק, בימבות, עגלות קנייה לילדים, שיט בסירות פדלים בתוך ברכה, משחקי וידיאו, באולינג, המון בתי צעצוע לטפס בהם ועליהם ובתוכם, מזרנים ועליהם כריות לגו לבניית בית… לא ייאמן כמה דברים נפלאים חוו הילדים היום.
בילינו שעתיים דחוסות ומלאות הנאה במתחם הסגור, הממוזג, עד השעה 12.00, אז נפתח פארק המים על הגג. וזו בהחלט הייתה גולת הכותרת של הטיול כולו. זיו, בן דודם של מיכאל ודניאל, נער אוהב ים, שכבר משיט מפרשיות וחבר בחוגי שיט מתקדמים, נכנס עם דניאל אל המים, טיפס והתגלש איתו במגלשות המים, נעמד איתו מתחת לחביות המים המתהפכות על ראשי הילדים, במשך כשעה ומחצה.
מיכאל פחד מן המים. הוא רצה שאוסי או אני נבוא איתו, אם בכלל. אבל אחרי שלוש פעמים שבהן ביקש לצאת מן המים, להתנגב ולהתלבש, ואז שוב ללבוש בגד ים ולהיכנס אליהם, הצלחתי לשחק עם שניהם יחד במים, וזה היה כיף.
באחת אמרתי לאוסי שזהו, מספיק לי, אני כבר עייף ורוצה ללכת. אבל לנסוע הביתה.
"אתה בטוח שתוכל לנהוג חזרה?" שאלה.
הנהנתי.
אמנם נדברנו, שננוח אצלם בצהריים ונשחק אצלם עד הערב. אבל ידעתי, שאתקשה לנוח שם, ומוטב שאצא עכשיו ואחזור לביתי, כשאני עוד ערני ומסוגל לנהוג חזרה הביתה.
"אבל מקודם אנחנו חייבים להיכנס לפארק הדינוזאורים!" קראה.
"אין מצב. מצטער. אני גמור," השבתי לה, נפרדנו ולקחתי את הילדים בעגלה כברת דרך ארוכה עד לחניון, ומשם נסענו הביתה.
הילדים לא אכלו כלום מהבוקר. בקושי כמה ביסים של תפוח, כמה חצאי ענבים, ביס או שניים מרוגעלאך שאוסי קנתה להם בצומת רופין. בפארק המים אכלו בקבוק מטרנה. בדרך חזרה ביקשו עוד אחד. ניסיתי שוב להציע להם פיתה עם פסטרמה וחומוס, או סלט אבוקדו של סבאל'ה. קדחת. לא התווכחתי. היה לי חשוב שיאכלו משהו. הדבר היחיד שאכלו בתוך המתחם, לראשונה בחייהם, היה כוס ברד. בטעם ענבים. וזה היה טוב, כי כך ידעתי שהם לפחות מערים לגופם קצת נוזלים.
הם ישנו רוב הדרך הביתה. אבל כשהגענו, הם כבר סירבו ללכת לישון, שכבו לידי במיטה ושיחקו במדבקות, בעודי מנסה להירדם.
אחרי שלושת רבעי שעה, שבהן כבר הותשתי לגמרי מרוב הירדמויות ויקיצות כפויות, קפצתי מהמיטה, הוצאתי אותם לאילנה, ונרדמתי לשעה וחצי שלוות, מתחת למזגן.
הם לא נחו רגע היום. הם לא נרדמו גם אצל אילנה. ולכן, בשש, כשהצעתי להם עוף של סבאל'ה (עוף שאני הכנתי, אבל סבאל'ה זו מלת קסם שעובדת עליהם מצוין), אכלו אותו, ואחריו קינחו במטרנה, במקלחת, והופ למיטות.
תודה לאל, לפחות נרדמו מוקדם.
ומחר יש לי סדנה לכתיבה, וסבאל'ה יהיה איתם כמה שעות בבית. ואני אנשום קצת אוויר פסגות בבית הקפה ממול.
תשמעו, זה קשה. וזה יקר. כרטיס למבוגר עולה 85 ש"ח, לילד 65 ש"ח. משפחה מוציאה שם בין 240-500 ש"ח, תלוי כמה מבוגרים וילדים מגיעים יחד. אז אמנם, גיסתי התעקשה לשלם את זה. אבל יצרה תקדים. עכשיו יהיה עלי להביאם לשם לפחות עוד פעם אחת בשבועיים שנותרו עד סוף החופש הגדול. כי הם כל כך נהנו שם, שלא אמנע מהם את העונג הזה.
בעבור המחיר הזה אתה מקבל שם מעל ומעבר. אבל דחילק. זה יקר להחריד. אי אפשר להוזיל קצת את עלויות הבילוי לילדי ישראל, בחופש הזה, בייחוד שזה בזמן מלחמה, ומיתון במשק, כשכל כך הרבה אנשים לא יוצאים או לא יכולים לעבוד?
תחשבו על זה.
לילה טוב.
