אני רוצה לספר, שהבוקר, כשאמרתי להם שאני עומד לעשות להם פאנקייקס, ואחרי כן גם הראיתי להם בדיוק איך, מיכאל ניגש אל המקרר, כשפתחתי אותו כדי להוציא את המצרכים, והצביע באצבעו הקטנה על בקבוק המייפל, ואני נדהמתי, איך הוא כבר יודע לקשר, בגיל 1.4 שנים, בין בקבוק המייפל לפאנקייקס המובטחים, שעוד לא ראה בעיניו, רק דמיין אותם.
אבל אפתח בזה, שהערב התקשר אלי מישהו מאוד קרוב אלי, שאני אוהב ומעריך, והזהיר אותי מהמשך הכתיבה על הילדים בבלוג הזה, שמא יפרשו אותו לא נכון בהגיעם לגיל שבו יידעו לקרוא ויבינו את הדברים, ואו אז הם עלולים להיפגע ממני ולא לסלוח לי, על שכתבתי עליהם בינקותם, שעה שלהם לא הייתה האפשרות להתנגד לזה.
הדברים שאמר לי היו נכוחים וחריפים. הוא כבר אמר לי אותם בעבר. אבל הערב חדרו את ליבי.
אמרתי לו, שאני כותב את הבלוג הזה כדי שיישאר להם זיכרון מינקותם. אבל הוא השיב לי, שזה כבר יהיה נתון לפרשנות שלהם.
ובזה הוא צדק.
אחרי כן לקח לי לא מעט זמן להירגע. הדבר האחרון שאני רוצה הוא לחולל, חלילה, גורם למשבר עתידי ביחסיי עם הילדים, שעה שכל רצוני הוא בטוב. בטוב בעבורם, וגם בעבור אחרים.
כשאני כותב כאן, כעת מדי ערב, בד"כ מדי שבוע, אני עושה זאת כדי שיידעו בדיוק איך גדלו, איך גידלתי אותם, מי עזר לי בזה. אני רוצה שיידעו שילדותם הייתה טובה ומאושרת. ואני גם יודע, שזה עוזר להרבה הורים אחרים, והורים בדרך, וגברים כמוני, שמשתוקקים להיות להורים, או מתלבטים לגבי זה.
אני חושב שאני עושה שירות לקהילה. לכלל החברה בישראל.
אבל אני כמובן לא רוצה שזה יעלה לי במחיר הקשר שלי עם ילדיי.
אני מאוד מקווה שהוא טועה. שהילדים יגדלו ויבינו, שנולדו וגדלו וחיו עם אדם, שכל חייו, מאז עמד על דעתו כיוצר, אי שם בגיל ארבע עשרה, חי בתקשורת. החל מעיתון בית הספר וכלה באמצעי התקשורת האחרים. אני מקווה, שיראו זאת כזכות ולא כפגימה בחייהם. הלוואי ולא אתבדה.
יש מסביבי כבר הרבה מאוד ילדים של אנשים ידועים יותר או פחות, החשופים בכלי התקשורת. ככל שידוע לי הם ילדים טובים, בריאים בנפשם ומצליחים בחיים.
אני מקווה שבחיי ובכתיבתי פתחתי לבניי, ולילדים כמוהם, נתיבי הצלחה בעולם. שהפחתתי את הקשיים שיעמדו בפניהם, במקום להעצימם.
הלוואי וכך יהיה.
הלוואי ואשכיל לחנכם לפתיחות, לחוכמה ובעיקר לחוכמת הלב.
בכל אופן, הבוקר, אחרי הפאנקייקס, שיצאו לי שמנמנות להפליא, כי כנראה שמתי קצת יותר מדי קמח, יצאנו בעגלה לגן המשחקים של מתחם התחנה. מעל רחבת המתקנים התקינה העירייה סבכת צל, כך שאמנם היה חם והביל כבר בבוקר, אבל היה צל בסביבות המתקנים.
שיחקנו שם שעה, ואז חזרנו הביתה, מיוזעים, אל המזגן, ואל הבילוי הביתי – ערימת הספרים, הטלביזיה ובעיקר הרדיו, שדניאל מטפס על הספה, מפעילו, מגביר את כפתור הווליום ואז עומד על הספה ורוקד למשמע המוסיקה הבוקעת מן המכשיר.
והוא אוהב ווליום חזק.
פתאום קלטתי, שכל חיי הבוגרים עברו עלי בדממה מוחלטת. אני רגיל לחיות בשקט גמור, ולכתוב בשקט. אם אני מאזין למוסיקה, זו בעיקר מוסיקה קלאסית, או מוסיקה דרום אמריקאית, או מוסיקה ספציפית הקשורה לנושא כתיבתי. אבל אני מעדיף לחיות את חיי בשקט. והיום הבנתי, שהשקט הזה יישאר רק לרצועות זמן קצרות, כמו זו שבה אני כותב כעת, כשהם כבר ישנים. ובשאר הזמן, תהיה פה מוסיקה ויהיו פה קולות חיים.
בצהריים הילדים אכלו יפה את הפולקעס מן הגריל עם תפוחי האדמה, שעשיתי אתמול, ואחרי כן קינחנו כולנו יחד בגלידה. הם מאוד אוהבים את היוגורט היווני הקפוא של בן אנד ג'ריס, ואם לא טעמתם אותו, מוטב שלא תעשו כן, כי הוא ממכר לחלוטין. אני קונה אותו בחבילות של שניים, כי זה אוזל אצלי כל כך מהר. בעיקר בגללי כמובן.
איך אוכלים גלידה עם תאומים? מוציאים שלוש כפיות מן המגרה. אני יושב על הכיסא ליד שולחן האוכל. הם עומדים לידי או מסתובבים, מקבלים כל אחד בכל פעם כפית גלידה, מכניסים אותה לפה, ובזמן שהם אוכלים את שלהם אני זולל את שלי, וחוזר חלילה.
עד שנגמר הגביע. ואז אפשר לשתות מים וללכת לנוח.
אחר הצהריים תהיתי לרגע מה אעשה איתם. לא תכננתי כלום. חשבתי אולי לנסוע לסבא, כדי למלא את ערבו בקולות ילדים, או לעדנה חברתי, שיש גן שעשועים נחמד על תל מול ביתה. אבל לונה השתוקקה לצאת לטייל, וגם הילדים, ובסוף פשוט הכנסתי אותם לעגלה, בשלוש וחצי אחר הצהריים, רתמתי את לונה לרצועתה – והתחלנו ללכת.
ההליכה עכשיו עם הילדים היא מסע לימודי. כיוון שלימדתי אותם על צבעים, כעת מיכאל מצביע על כל דבר שהוא רואה ברחוב ואני צריך לומר לו את צבעו. מדובר בעיקר במכוניות, אבל גם בציורי גרפיטי, חלונות ראווה, חתולים ויונים וצוצלות, וכך הלאה.
הלכנו בשדירות רוטשילד. עלינו עד שנקין ואז ירדנו את שנקין, עוצרים פה ליד חלונה של חנות צעצועים ושם ליד חלונה של חנות כלי קרמיקה, ובה פסלי קרמיקה של חיות, חנויות נעליים ובגדי נשים ועוד. כל עצירה כזו לוותה בהסבר.
ואז הגענו לגינה של בית תמי, ששנים לא הייתי בו, מאז למדתי בו מחזאות. הגינה טופחה להפליא. היא כוסתה ברציפי עץ, ובמרכזה עומדים שני איי מתקנים לילדים. אז הורדתי אותם מן העגלה והשתעשנו במתקנים.
כשסיימנו המשכנו לטייל במורד שנקין, ואז בנחלת בנימי
ן, מצביעים על כל ציפור וחתול בדרך, על חנות הספרים של רובינזון, על חנויות האריגים. נעצרנו ליד חלונה של חנות הכפתורים, שם הראיתי להם כפתורים בצבעים ובגדלים שונים, ואז הגענו לחנות צעצועים, שבחזיתה ישנם כלי נגינה לילדים. תופים וכינור וגיטרות, תענוג ממש.
לחנות הזאת אחזור בקרוב, בע"ה, כדי לקנות להם כלי נגינה ראשונים.
כשהגענו הביתה מילאתי את הבריכה בחצר והכנסתי אותם אליה. הם נהנו מאוד ממגע המים הקרירים, מי ברז, באוויר המהביל עדיין של ערב אוגוסט, ובתוך כך גם רחצתי אותם לשעת לילה, מול עיני השכנות, לבנה ואלקה, שעמדו כל אחת במרפסתה ודיברו זו עם זו וגם עם הילדים.
ואז הזמנתי פיצה לכולנו, וכולנו שמחנו בה, עד שמיכאל נגס בפיסה קטנה של פלפל חריף, שעברה, מבלי משים, מחצי הפיצה שלי לחצי שלהם.
מסכן.
תחושת החריפות הייתה חדשה ונוראה לו. אבל זה עבר לו בסוף.
כשהגיע זמן השינה החלטתי לעשות כמו אילנה. לא להיאבק בהם יותר. לזרום איתם. אז הלבשתי אותם בפיג'מות, נתתי להם את בקבוק הלילה, ופשוט התיישבתי/השתרעתי בין מיטותיהם על פוף המלאגה.
בתחילה שניהם טיפסו עלי, שמחים על ההזדמנות להתחבק ולהתנשק, אבל בסופו של דבר דניאל עלה על מיטתו, ראשון, ונרדם, ומיכאל נותר גם הערב ער עוד כשלושת רבעי השעה אחריו, משך עוד קצת את זמן הערות שלו, עד שנרדם אף הוא.
היה יום רגוע, חם ואוהב. ולמרות המון הפעמים שהייתי צריך לומר להם 'אסור' ו'זה מסוכן,' כל אימת שדניאל פתח את דלת התנור ונעמד עליה, מנסה לסובב את כפתורי ההפעלה שלו (מיד הוצאתי אותו מן השקע כמובן), או כאשר תלש מן הקיר עוד תמונה, או כאשר טיפס על שולחן הסלון ונעמד עליו, צוהל, חוגג את נצחונו, ומיכאל אחריו, למרות המון הרגעים האלה היום, כששכבו לישון נישקתי כל אחד מהם, ואחרי כן ישבתי על מיטתו של מיכאל, ליטפתי את שערו ואמרתי לשניהם, שאני שמח שהם הבנים שלי, שהם גדלים יפה ושאני גאה בהם.
ואני מקווה, שזה גם מה שיישאר להם מכל הרשימות האלה שאני כותב.
לילה טוב.
