דמיינו לעצמכם/ן את התמונה הבאה: אני שוכב במיטה, מתחת לכיסוי האדום-בורדו, עם מסיכת האוויר ומסיכת העיניים על פניי, מנסה להירדם. בו-בזמן, מיכאל נושך את בוהן רגלי הימנית, דניאל מתיישב עלי ורוכב בצהלה, ואני מחזיק את שתי כפות ידיי על פי, כדי שלא אפרוץ בצחוק ואקלקל את הבעת הכעס המדומה שלי, על כך שאינם נותנים לי לישון.
כך זה היה היום בצהריים.
בבוקר הם קמו מוקדם, כרגיל. אז אחרי שנתתי להם בקבוק נזכרתי בבשר הטחון המופשר במקרר, ועמדתי ועשיתי קציצות לארוחת הצהריים. פסטה נקייה נותרה לי מאתמול, כך שיש לי ארוחה.
אילנה נכנסה כרגיל בשבע, ואני הלכתי לכושר.
כשחזרתי מהכושר הכנתי להם לחמניה טריה עם גבינה לבנה, זיתים חתוכים ומגולענים וקטשופ, כן, כן, כי נגמרו לי העגבניות, וידעתי שבמעון הם רגילים לאכול גבינה לבנה עם עגבנייה מרוסקת בפנים. והם אכן נענו ונהנו מזה.
בתשע וחצי, אחרי שסיימנו לאכול, כבר היה כל כך חם בחוץ, שהחלטתי להישאר איתם בבית. למעשה, הם החליטו בשבילי. דניאל נעמד בחצר, הצביע על הבריכה ועשה קולות.
הורדתי אותה לארץ, ואז הרים את חולצתו, מסמן לי שהוא רוצה להתפשט.
מדהים, הילד הזה. ומדהימה התקשורת הישירה בינינו, שלושתנו, כשהם רק בני שנה וארבעה חודשים.
בעודי מפשיט אותי הבחנתי שמיכאל כבר מנסה להפשיט בעצמו את חולצתו מעליו.
כל כך התרגשתי.
אחרי הבריכה נכנסנו הביתה והוצאתי להם את ההפתעה שקניתי בדרכי הביתה ממכון הכושר, ב"אופיס דיפו" – חבילת עפרונות צבעוניים וחבילת צבעי פנדה. חברתי יעל שחר-שריד הפצירה בי, שאתעקש איתם על צביעה, כדי להרגילם לכתוב בעתיד, וכיוון שעצותיה פוריות וטובות אני מקשיב לה.
הם שיחקו קצת בצבע, כל אחד הצליח לקשקש כמה קווים על בלוק הציור שלו, שפרשתי, זה לצד זה, על שולחן הכתיבה הכפול שקיבלנו מאיילת ומשה (והם מהילי, כולם שכנים). וכשנגמר להם, הם הראו זאת בדרך הבאה – הם פשוט עלו על השולחן, נעמדו על הבלוקים והתחילו להעיף ביד חפצה את שמונת הפזלים מעץ שערמתי על השולחן, מסודרים להפליא.
נו טוב, אז פרשתי בפניהם את הפאזלים, הושבתי אותם על הכיסאות, וניסיתי, שעה ארוכה, ללמדם איך להרכיב אותם.
דניאל היה קצר רוח. הוא לא היה מוכן לשבת אפילו רגע ליד השולחן, אלא להתרוצץ בבית אחרי לונה. מיכאל ישב לידי, ודי מהר הבנתי, שהפאזלים שבהם הן הצורה והן הצבע של החלקים שונה, הם מתקדמים מדי, וכדאי להתחיל בפאזל שכל צורותיו שוות ורק הצבעים בו שונים. אז התחלתי איתו בפאזל העיגולים, שכולו עיגולים, אבל בצבעים שונים, והוא הצליח די מהר לזהות את הקשר בין החלקים לגומחותיהם ולהשיבם למקומם.
ואז עברתי איתו לפאזל הצורות המורכבות והצבעים המשתנים. אבל זו כבר הייתה קפיצה גדולה מדי ליום אחד.
אחרי כן הם השתובבו כדרכם, מכניסים ידיים ורגליים לקערת המים של לונה – כי במעון הם רגילים להשתכשך כך בקערות מים, ולא יעזור כמה פעמים אסביר להם שאלה המים של לונה המסכנה, שבקושי מגיעה לשתות, כי בכל פעם אני מעלה את המים שלה על הכיריים, הרחק ממגע ידיהם ורגליהם – ואחרי כן עלו על הפינה בקצה ספסל הישיבה, מרטו שתי תמונות מן הקיר, והתחילו לשחק בצלחת המעוטרת שעליה פסל צפרדע.
באותו רגע הבנתי, שלא משנה כמה אנסה לחסום את הפינה הזאת מפניהם, בעיקר מפני דניאל הפעלתן, הדעתן. זה לא יעזור לי.
ואז צץ לי רעיון.
הרמתי הכול מן הפינה הזאת, ניקיתי את העץ מתחת לחפצים שהיו עליו, פרשתי שם את השמיכה ממיטתו של דניאל ועליה שמתי את הכרית שלו.
אחרי כן הבאתי אותו אל הפינה ואמרתי לו, "הנה הבית של דניאל." חזרתי על כך כמה פעמים ואמרתי לו שגם מותר לו לישון בו.
ואחרי כן אמרתי למיכאל שגם לו מותר.
מחר כנראה אכין בית כזה גם למיכאל.
הילדים נרדמו בסביבות עשר. או אחת עשרה. מי זוכר. חשבתי שאני בר מזל. אוכל לעבוד קצת. לערוך, לכתוב, לבדוק עבודות.
אבל כשהתיישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי ראיתי את ערימת המכתבים, הטפסים, הודעות התשלום והטיוטות שעליו, וידעתי שאני לא יכול אלא לסדר ולתייק שם הכול.
וכשגמרתי את זה, התבוננתי בשולחן, ראיתי עליו את התרופות שלי, וידעתי שאני מוכרח לסלקן משם למגירת התרופות, כי הילדים כבר מטפסים מן הכיסא שלי אל השולחן, וכפסע בינם לבין התרופות האלה.
נו טוב, אז ניגשתי למגירת התרופות, והיא הייתה עמוסה להפליא. אז הוצאתי אותה ומיינתי אותה לגמרי, תרופה אחר תרופה. התברר לי שיש שם תרופות מימי אנטיוכוס, וזרקתי שני שליש מגירה היישר לפח הזבל בחוץ. אז התפנה לי מקום במגירה לסדרה כיאות. קופסת עזרה ראשונה, כי כשיש ילדים מוטב שאדע בדיוק איפה יש משחה נגד כוויות או פצעים, רחמנא ליצלן, פלסטרים, גזה, תחבושות וכיו"ב, קופסת משחות שלי וקופסת כדורים שלי, סגורה במכסה.
ואז העליתי את המגירה עוד שלב למעלה, כדי שלא יגיעו אליה, בכל מקרה.
כשזה נגמר, קיפלתי כביסה והעמדתי מכונה ותליתי מכונה, אכלתי צהריים, ואז, בדיוק ברגע שבו חשבתי ליפול על המיטה ולישון, לנצל את הזמן שהם ישנים, הם כמובן התעוררו. מיכאל הראשון, עם המבט הממזרי שלו בעיניים, ומקץ עשרים דקות גם דניאל.
בתחילה ניסיתי לתת למיכאל קציצות ופסטה. אבל הוא ממש לא רצה בהן. הוא שמח לאכול אבטיח. וטוב שכך. כשדניאל קם, גם הוא לא רצה קציצות ופסטה, אבל שמח לאכול תאנים וענבים חתוכים. אז נתתי לשניהם.
ואז הוצאתי מהבית את הכיסאות מחדר האוכל, כדי שלא יטפסו עליהם בזמן שאני מנסה ל
ישון, הפכתי את הכיסאות בחדר הילדים, מאותה סיבה, סגרתי את דלת השירותים, חסמתי לדניאל את דרך הטיפוס על החלון הצמוד למיטתו, ומוביל לסלון, ונכנסתי לישון.
מיכאל בכה ראשון, בכי תמרורים.
כשהוא הפסיק דניאל התחיל.
בשלב מסויים שניהם התיישבו לי ליד הדלת וצרחו מבכי.
אז הכנסתי אותם לחדר, והעליתי אותם למיטה, וראה זה פלא – הבכי פסק והחלה הצהלה.
את ההמשך אתם כבר יודעים. נשיכה בבוהן, דיו דיו על הבטן של אבא, הלכה השינה.
בשלוש ומשהו הבנתי ששדדו לי את שנת הצהריים, ואין סיכוי שאצליח לחזור לישון. הם גם היו לגמרי חסרי מנוחה. לא פלא, אחרי יום שלם בבית. אז הכנסתי אותם לעגלה וירדנו לים. בשלוש וחצי.
היינו שם שעה, במהלכה התרוצצתי בכל רגע נתון על החוף, בין השמיכה שלנו לבין הברזיות, האהובות על ילדיי, ובינן לבין רצועת החוף שיונים ועורבים דידו עליה, ומשכו מאוד את תשומת ליבו של מיכאל.
ואחרי כן חזרנו הביתה, למקלחת.
חשבתי שהם יהיו עייפים. אבל לא. הם אכלו יפה את הקציצות מן הצהריים, והמשיכו להתיש אותי כל הערב, ובמיוחד נהנו מביקורו של האינסטלטור, אף הוא שמו אילן, שהגיע בשש בערב כדי להתקין לנו ברז פרטי משלנו בחצר, כך שלא אהיה תלוי בחסדי השכנות.
שמונה מאות שקל זה עלה לי. שמונה מאות שקל בשביל התענוג (באמת תענוג) לעשות לילדים שלי בריכה בחצר, מדי יום, אם ארצה בזה, מבלי לחוש אי-נעימות עם השכנות.
המים כל כך ביוקר עכשיו, שזו בעיה שלי, לא שלהן.
והנה נגמר עוד יום, ונדמה לי שנותר רק עוד שבוע אחד עד תום החופש הגדול.
אבל בשבוע הזה יקרו עוד כמה דברים.
יתקינו לנו שער ברזל, ממסגריה, במקום שער העץ, כי לא גיליתי לכם, אבל מיכאל ודניאל למדו לפתוח את מנגנון שער העץ שהתקנתי בחצר, ואתמול מצאתי את שניהם בכביש, מיכאל הלך רחוק, כמעט עד רחוב פינס ההומה, ודניאל החרה אחריו, והיום שניהם נעמדו וטלטלו בכוחות משותפים את שער העץ עד שהצליחו לפתוח אותו, בשש וחצי בבוקר, ולברוח שני מטר, בכביש, ומבחינתי זה היה השיא, וצלצלתי לשלושה מסגרים שלא חזרו אלי, עד שהשכן חיבר אותי עם מסגר מן השכונה, שבא ולקח מידות ויתקין כאן שער ברזל.
וחוץ מזה נלך להסתפר.
אני עוד לא יודע מתי, כי אני שונא לקבוע תור מראש. אבל בתוך יום יומיים נלך להסתפר, כדי שיתחילו את שנת הלימודים הבאה כילדים בוגרים.
ולגבי חיסון הפוליו, ממש לא החלטתי מה לעשות.
האמת היא, שאני לא נוטה לחסן אותם.
אני לא רוצה שהילדים שלי, הילדים שכל כך התעקשתי להביאם לעולם, הילדים שאני כל כך מתאמץ לגדל לתפארת, יהפכו לנושאי ומפיצי נגיף הפוליו מטעם משרד הבריאות.
קראתי את המאמרים, ראיתי את הראיונות.
אני לא מאמין להם, לא סומך עליהם, לא סומך על המדינה הזאת בשיט.
ככה זה, מה לעשות. מאז מלחמת לבנון הראשונה אני לא קונה שום דבר שהשלטון משווק לאזרחיו בלי לבדוק.
מי שעבר את שקרי השלטון במלחמה ההיא, ועוד רבים רבים אחרי כן, יודע על מה אני מדבר.
וחוץ מזה, מניפולציות של פחדי ההמון, רגשות האשם שלו וכו' באמצעות יחסי ציבור זה דבר שגם אני יודע לעשות.
לילה טוב.
