הבוקר, כשחזרתי ממכון הכושר, סיפרה לי אילנה שדניאל אמר לה, שהוא עייף. "איך הוא ישן הלילה?" שאלה.
"בסדר גמור," השבתי. "אבל הוא אמר את זה כבר כמה פעמים בשבוע החולף, דווקא אחרי שהתעורר."
"הוא לא נראה כתמול שלשום," אמרה אילנה. "אולי כדאי שתקפוץ אתו לרופאה."
"אם את אומרת ככה, ודאי שאלך אתו לרופאה," השבתי – ומיד התקשרתי לד"ר מרים הרמן, רופאת הילדים הנפלאה שלנו.
כשאילנה מציינת בפניי שאחד הילדים לא מתנהג כברגיל, זה בהחלט מדליק אצלי אור אדום. מפני שהיא הרי רואה את הילדים מדי יום ומכירה אותם לפחות כמוני.
הלכנו למרים עם העגלה. היה קשה להדוף את העגלה בחום הזה, במעלה לילינבלום ושדרות רוטשילד ומונטיפיורי, אבל אמרתי בלבי, שכך זה יהפוך לטיול, ואכן, כך היה. מרים גילתה, ששני הילדים סובלים מדלקת גרון ויראלית, אבל בלי חום, ואמרה שזה יעבור מאליו.
בתור פרס על התנהגותם הטובה, נתנה להם מרים סוכריית טופי רכה, ועוד בטרם יצאו מן המרפאה רצו אליה כדי לבקש עוד אחת.
כשעמדנו מחוץ למרפאה כבר ידעו לומר 'סוכריית טופי,' וביקשו עוד.
"אם ככה נלך לשוק, ילדים, ונקנה לכם שם סוכריות טופי בחנות הסוכריות," הבטחתי להם.
הלכנו בעגלה לאורך אלנבי, והראיתי להם כל מיני חנויות – לשרשראות ולטבעות, למכונות ולבדים – ושיחקנו במשחק 'פתוח' ו'סגור.' הם הכריזו על כל חנות אם היא פתוחה או סגורה.
עשינו סיבוב בשוק. הם כבר היו קצרי רוח לפגוש בחנות הסוכריות. וכשהגענו אליה, הם כמובן שלחו ידיים לכל סוגי הסוכריות שהיו שם, וישנן שם הרבה. הזהרתי אותם מפני הסוכריות שאינן מיועדות לגילם, וקנינו שקית יפה של סוכריות טופי, שתשמשנה אותנו לימים הבאים.
כשחזרנו הביתה כבר היה מאוד חם, אז סיימנו את הבוקר בבית הממוזג.
בארוחת הצהריים נתתי להם עוף ואורז, ולי הפשרתי מנת דג חריף שהכינה גיסתי אוסי ליום שישי האחרון בבית סבא.
רק הוצאתי את הדג מן המיקרו, החל מיכאל ממצמץ בשפתיו, הצביע על הצלחת ואמר "דג, דג."
"מה, אתה רוצה לאכול מן הדג של אבא?"
"כן."
שכחתי לגמרי שהדג חריף מאוד. הוצאתי לו כמה חתיכות דג ללא עצמות ומעט תפוחי אדמה, ריסקתי לו אותם בצלחת והגשתי לידיו מזלג.
הוא רק התחיל לאכול מן הדג, ואמר שזה חריף לו, וביקש מים. אז נזכרתי שהדג באמת חריף, אז דגתי מתוכו את חתיכות הפלפל החריף, ונתתי למיכאל כוס מים קרים.
והוא המשיך לאכול, ושתה מים אחרי כל ביס, וסיים את כל הצלחת. ואז ביקש עוד דג.
אמרתי לו שאין, אבל שאם הוא כל כך אוהב דגים, נלך אחר הצהריים ונקנה לו דגים, ואכין לו מהם דג לא חריף.
אחר הצהריים, מיד כשקמו, עשיתי שני דברים. לא שמתי להם חיתול, הבהרתי להם שמי שרוצה פיפי מוזמן להשקות את הצמחים, או ללכת לשירותים, ואותו הדבר עם קקי, ולמרות מחאותיהם הלבשתי להם תחתונים.
אחרי כשלושת רבעי שעה של הסתגלות גם הזמנתי אותם להתפשט, למלא ברכה ולשחק בה, והם נהנו מאוד להתיז מים איש על רעהו ובעיקר עלי.
עד שעופר חברי הגיע אלינו, כמנהגו בימי ראשון מדי שבועיים, כבר הייתי ספוג מים, והוא היה צריך לתפוס מחסה מפני המים המושפרצים לכל עבר בחדווה גדולה.
אז יצאנו לכיכר, לשחק קצת. בלי חיתולים.
הילדים השתובבו שם הרבה, בעיקר על דאק העץ ובו שתי אדניות, מול מסעדת "פרונטו." בצד אחד של האדנית שתול גומא רך. בצדה האחר צמח קוצי, שגבעוליו ירוקים, נוקשים, עבים ומחודדים כראשי כידונים. עד כה לא נתתי לבי לצמח הזה. גם היום לא חשבתי עליו, שעה שדניאל ביקש לעשות פיפי, הפשטתי אותו ונתתי לו להשקות בחדווה את שיחי הגומא.
אבל היום מיכאל מעד מדאק העץ ונפל עם פניו לתוך ערוגת הצמח הקוצני הזה.
זה היה כל כך מחריד, שפחדתי להרים אותו מן הערוגה. פחדתי שאיבד עין, או שאחד הגבעולים המכודנים הללו שיסף את גרונו. ואני לא מגזים. מדובר בצמח, שכולו גבעולים הנראים כראשי כידונים מחודדים ונוקשים. ילד שייפול לתוכם לא ייצא מהם חי.
אבל נס אירע לי, והוא קם מהם בלא פגע. אין לי מושג איך, חוץ משמירה מלמעלה, בחיי.
המומים קמנו משם והלכנו ל"ויקטורי," לעשות קניות ובהן גם נסיכת הנילוס בשביל מיכאל. בדרך עוד הספקנו לבלות באספרסו בר, שם קיבלו הילדים את מאפה הגבינה המתוקה החביב עליהם ושתי כוסות מים.
עופר יצא מכאן אחרי ארוחת הערב. "עוד עופר," ביקשו הילדים.
"כן, עופר יבוא אלינו שוב," אמרתי להם.
"עופר חמוד, חמוד עופר," השיבו לי.
וזה כמובן כבר הועבר אליו:)
בלילה, אחרי שנרדמו, התקשרתי למוקד 106. דיברתי עם מישהי בשם אורלי. סיפרתי לה מה אירע היום בכיכר ברוטשילד 3, ועד כמה הצמח הזה מסוכן.
"ציקלג," היא אמרה לי, "זה שם הצמח. ואני מעבירה בקשה דחופה לאגף לגינון ולנוף (או משהו בדומה, הייתי כל כך לחוץ בשיחה הזאת שאינני זוכר את שם האגף במדויק).
ליתר ביטחון צלצלתי גם לחברי עופר, שהוא עובד עירייה. ביקשתי ממנו שיעקוב אחר הטיפול במפגע הזה, לפני שיקרה שם אסון.
"עופר, זה כל כך מסוכן, שאם לא יעקרו אותו בתוך כמה ימים אלך לשם בלילה ואעקור את כל הערוגה בעצמי," אמרתי לו.
"לא צריך להגיע למקומות כאלה," הרגיע אותי, "אני מבטיח לך שאעקוב אחרי הטיפול בזה."
בלתי רגוע בעליל סיימתי את שיחתנו ונכנסתי הביתה, כדי לגלות שמיכאל עוד בכלל לא נרדם. ומדי עשר דקות, עכשיו כבר רבע לעשר, הוא קם ממיטתנו ובא אלי, לוודא שאני כאן.
החופש הגדול הזה הרגיל את שלושתנו להיות כל הזמן יחד. זה נפלא. אבל כעת קשה להם אפילו להירדם מבלי לחוש אותי ביניהם. מקודם דניאל ממש סבב אלי וחיבק אותי במיטה. ואין דבר מתוק יותר מן הרגע הזה.
אבל אני זקוק גם לחיבוקים בוגרים יותר, ומקווה שבקרוב גם אזכה בהם.
לילה טוב.
