יומן החופש הגדול של מיכאל ודניאל (21)
אני לא זוכר את היום הזה. וזו חוויה מתסכלת. עברתי אותו כל כך עייף, שאני לא זוכר אותו בכלל.
אתמול נרדמתי בחצות. בעשרה לשלוש הילדים העירו אותי, ערניים לחלוטין, והשתובבו עד ארבע לפנות בוקר. רק אז נרדמו מחדש, איתי, על מיטתי.
בזמן הזה כבר שלחתי לעופר הודעה, שכנראה לא נגיע לים כפי שסיכמנו, בשבע בבוקר. באמת לא היה לי מושג מתי יירדמו וכמה זמן נישן.
התעוררנו בשבע. אה. כן.
כיוון שבשעה זו המכולת כבר פתוחה, יצאתי איתם בעגלה למכולת, קניתי את עיתוני השבת, וחלה טרייה. חשבתי לתת להם כריך חלה טרייה. בסוף הם אכלו משהו אחר, אה, את שאריות הפיצה מאמש, ואחרי כן ישבתי בחצר, קורא קצת בעיתוני השבת, עם קפה וסיגריה, בעוד מיכאל ודניאל משחקים מסביב.
אפשר לומר שזה שיפור ניכר, כי קריאת עיתוני השבת ביום שישי בבוקר, ליד שולחן ארוחת הבוקר, הייתה מנהג קבוע שלי במשך שנים, וכמו מנהגים קבועים אחרים הוא נעלם עם לידתם.
אחרי כן, בתשע בבוקר, הלכנו לשוק. זה היה סיור לימודי. היום עברנו ברחוב בנווה צדק, שהיו בו המון פסלי חתולים, שמאוד ריתקו את שניהם. אז הסברתי להם מה זה פסל.
"פסל זה כמו," אמרתי להם, "וזה כמו חתול. לזה קוראים פסל של חתול."
אחרי כן המשכנו בסדרת הצבעים, הפעם לא רק במכוניות אלא גם בפרחים בדרך, ואז הגענו לחנות בעלי החיים ברחוב השוק, שהייתה פתוחה.
ביקשתי מבעל החנות להיכנס עם העגלה פנימה, להראות לילדים את החיות. והוא הסכים.
אז הראיתי להם המוני דגיגים באקווריומים, ושרקן, ונחש, ועקרבים, ועכברים, ואחרי כן המשכנו בדרכנו.
כמו תמיד עברנו בדוכן הפרחים של משפחת צעירי, כדי לומר שלום לשחר ולכלנית, וכמובן גם לקטוף מהם מחמאות על יופיים של הילדים אחרי התספורת.
לשוק הכרמל יש עלייה וירידה. אנחנו תמיד עולים עד לסמטת הבשר השנייה, כדי להגיע לאיטליז של יוסי ודוד, שני אחים, ואחרי כן יורדים וקונים בדרך מה שאנחנו צריכים.
הפעם, קניתי להם גם משקפי שמש לילדים, שאמנם קצת גדולות עליהם, אבל עושות אותם חתיכים אש, ומיהרתי גם לצלמם בהן.
הילדים נהנו מאוד מן המשקפיים, בעיקר כשעשיתי להם 'קוקו', אבל בשלב מסוים נשמטו משקפיו של דניאל מידיו, וכשגיליתי זאת, במרחק רחוב אחד בלבד מביתנו, הצטרכתי לשוב על עקבותיי עד שמצאתי אותם, נחות שלמות ובלתי רמוסות, תודה לאל, באמצע הכביש.
רק זה היה חסר לי. להתחיל שבת עם זוג משקפיים אחד.
אחרי הצהריים השתכשכנו באמבטייה בבית, במהלכה רחצתי אותם לכבוד שבת, ונסענו לסבא.
אצל סבא תמיד כיף. יש בית גדול וחצר גדולה, שבה אפשר להראות לילדים כל מיני דברים, כמו, למשל, שני פסלים של תרנגולות, שזה כמו תרנגולת, שאמי ז"ל העמידה על סף החלון בסלון, או פסליה של אמי, המוצבים על המשטח האחורי בחצר – זה פסל של ראש, כמו ראש, וזה פסל של אישה, כמו אישה. וכך הלאה.
כמו בשבועות קודמים אבא ואני הקדמנו להאכיל את מיכאל ודניאל במרק הפלאים של סבא, עם קרעי פיתה, כי כבר היו רעבים, וכך הם גם מאפשרים לנו לעבור את הזמן עד ארוחת הערב המשפחתית. וכשכולם הגיעו, הילדים פשוט טרפו שלוש שוקי עוף ותפוחי אדמה, שעשתה גיסתי חגית, ומיכאל גם ביקש, התנסה ואהב את טעמו של נקטר הרימונים.
בדרך הביתה נרדמו, אבל התעוררו רגע אחרי ששמתי אותם במיטותיהם. רק כעת, מקץ שעה מאז הגענו, נרדמו באמת, כמובן, על מיטתי.
גיסתי אוסי תיקנה אותי, שהחופש מסתיים ביום שלישי, כלומר, נותרו לי רק יומיים מלבד שבת להיות איתם. מצד אחד זוהי הקלה גדולה. כבר הערב חשבתי שאני מעריך מאוד את הגננות והסייעות, על סבלנות האין קץ שיש להן, לא רק לילדים, אלא גם להוריהם, יום אחר יום, במשך שנה תמימה.
רק בשביל זה שווה להוציא אותנו לחופש גדול, כדי שנדע להעריך את עבודתן המסורה.
מצד אחד.
מצד שני, כל כך כיף לי עם הילדים יום שלם, למרות הקושי, כי אני מגלה אותם בכל רגע נתון, לומד אותם ומלמדם המון דברים. כמו, למשל, הערב, כשהייתי צריך לתפור כפתור במכנסיים, שאוכל לסוגרם, ואז הוצאתי את ערכת התפירה הקטנה שלי, מתוכה שלפתי גליל חוט תפירה דק, מחט, וניסיתי להראות להם מהו חוט תפירה, מהי מחט וקוף של מחט, וכיצד תופרים כפתור לבגד.
אבל הם היו עסוקים בדבר הרבה יותר מעניין – הדלקה וכיבוי של כפתור המדפסת.
בכל מקרה, ברגעים האלה נזכרתי שוב באמי ז"ל, שלימדה אותנו את כל הדברים האלה. איך תופרים כפתור לבגד, איך עושים תפר אורכי ותפר מעוגל, איך מגהצים ומכבסים ומקפלים כביסה, אמא לימדה אותנו כל כך הרבה דברים, כשהיינו קטנים.
והיא גם הייתה חכמה. היא הושיבה אותנו לידה וסידרה את תיקי התמונות הישנות של המשפחה בתוך אלבומים, מקנה לנו על ידי כך תחושה של רצף, יסוד של זהות.
זה דבר שהחלטתי לעשות בשנה הקרובה עם בניי. לרכוש אלבומים, להוריד מן התא העליון בארון הבגדים את הארגז הענק ומלא התמונות שיש לי שם, ולסדר איתם אלבומים של תצלומי משפחה, כדי שיכירו את משפחתם, ובתוכה את אמא שלי, סבתם עליה השלום, שלא זכתה לראותם, אבל הערב, כשישבנו בסלון, הראיתי להם שוב את הציורים שציירה, ואמרתי להם שאלה הציורים של סבתא. וכאשר דניאל ישב בחיקי, ולפתע, לגמרי ביוזמתו, תפס בעצם של פולקע והחל מכרסם ומוצץ את קצותיה, התמוגגתי, מפני שזהו תחביב משפחתי ישן. ואז אמרתי, חבל שאמא לא כאן, היא הייתה מתפוצצת מאושר למראה הדבר הזה.
וכולם הנהנו, ולא הוסיפו דבר. ומה כבר אפשר להוסיף בכלל.
שבת שלום.
