כנראה שככה זה. מתחילים את החופש הגדול בהמון אנרגיה והמון תכניות, ומסיימים אותו שפוכים, רק מחכים כבר שייגמר. זו חוויה חדשה בשבילי. בחופש שעבר הם עוד היו קטנים, יחסית, לא זוללי אנרגיה כמו היום. כעת זה אחרת. אני עובר כל יום בתחושה שכוחותיי הולכים ואוזלים, ומייחל כבר לתחילת השנה החדשה במעון, ביום שני הקרוב.
בבוקר אילנה יצאה לטיול, כך שלא הייתה יכולה ליטול אליה את הילדים לשעת הכושר שלי. מכיוון שאבא שלי ממילא אמור היה להגיע אלינו, כדי לשמור על הילדים במהלך הסדנה של ימי רביעי, צלצלתי אליו ושאלתי אם יוכל להקדים.
הוא הגיע כבר בשמונה וחצי. אבל הילדים לא היו מוכנים לשמוע על כך שאלך לכושר. בסוף תחבלתי פתרון. "אתם יודעים מה, ילדים," הצעתי להם, "נלך כולנו יחד לכיכר, אתם תשחקו בה עם סבא, ובינתיים אני אלך לקצת כושר. רק קצת כושר."
ואמנם, במקום לעשות אימון שלם, אירובי ומשקלות, כפי שהייתי אמור לעשות הבוקר, עשיתי רק חצי שעה אירובי ומיהרתי חזרה לכיכר. סבא עוד ישב שם עם הילדים, שרצו לקראתי צוהלים.
"אתם רואים," אמר סבאל'ה, "אבא עשה רק קצת כושר."
חזרנו הביתה. הצעתי להם חביתה. אבל הם סירבו. רק אבא שלי ואני אכלנו. לפחות אכלו נקטרינה ותפוח במהלך המתנתם לי בכיכר. לפני צאתי מילאתי עם דניאל את הברכה בחצר, בחלקה המוצל עדיין בשעה זו של בוקר, והשארתי אותם עם סבא שישתכשכו במים בחצר.
באחת עשרה וחצי, בזמן ההפסקה בין שני חלקי הסדנה, קפצתי מבית הקפה הביתה, כדי להפעיל בעבורם את הדי.וי.די. נזכרתי ששכחתי להפעילו בעבורם, ותיארתי לעצמי שאבא שלי יתקשה להתמודד אתם שלוש שעות ללא מעש, אחרי שביקשתי ממנו שהיום לא ייסע אתם לרמת השרון, כדי לא לשבור לגמרי את סדרי השינה שלהם, כמו בפעמים הקודמות.
חזרתי הביתה בשתיים עשרה וחצי. נאבקתי אתם עד שניאותו להירדם, קרוב לשתיים.
כשהתעוררנו, הכנסתי אותם מיד למקלחת, למרות מחאותיהם. הבטחתי להם שנלך אחר הצהריים לחנות הספרים "המגדלור," כדי לקנות להם עותק חדש של ספר הספארי, ספר מקסים בהוצאת "שוקן," העשוי ממגזרות נייר עם פס קול נלווה. את העותק הקודם מרטו והרסו ללא הכר.
אבל רציתי שיבואו אל החנות רעננים ונקיים. אילנה סיפרה לי, שיש בחנות פינת ספרי ילדים מקסימה, עם צעצועים, ודמיינתי לעצמי, שנבלה שם זמן רב.
רק הגענו לחנות, דניאל כבר ביקש ללכת ממנה, וניגש אל הדלת, דלת זכוכית לרחוב לבונטין פינת אלנבי. ממש התקשיתי לשמור אותו בתוך החנות, שעה שמיכאל ואני ישבנו על הארץ, ליד מדפי הספרים לילדים, וראינו ספרים.
בסופו של דבר רכשנו את ספר הספארי, במחיר 99 ש"ח, מחיר גבוה מאוד לספר ילדים, אבל זה ספר באמת מיוחד ואהוב עליהם, ויצאנו משם לקנות להם ארטיק, כפי שהבטחתי להם מקודם.
"ארטיק באיזה טעם אתם רוצים?" שאלתי, יודע את התשובה מראש.
"משמיש," השיב דניאל.
"לימון," אמר מיכאל.
קנינו ארטיקים בפיצוחיה קרובה והמשכנו לטייל. בסופר פארם אלנבי קניתי להם שני בקבוקי שתייה של ספורטאים, לילדים, אחרי שהיום איפסנתי סופית, בזעם, יש לומר, את כל בקבוקי ההאכלה שלהם בארון צדדי. בי-נשבעתי שיותר לא יראו אותם, וכך יימנעו אחת ולתמיד ממטרנה ויעברו לאכול כמו גדולים.
המשכנו בשדרה. הם ביקשו לעבור במעבר בין אלנבי לרחוב של האוויטה, וכך מצאנו עצמנו עומדים מול סניף מקדונלדס, ואני נזכרתי בקופון ההנחה לארוחת ילדים, שגזרתי רק אתמול מחוברת של אחד מכרטיסי האשראי.
חשבתי לעצמי שזו הזדמנות טובה לתת להם לאכול משהו כארוחת ארבע, וגם להתנסות במשהו חדש. אז נכנסנו פנימה וקנינו ארוחת ילדים אחת, שפיצלתי לשתיים. ארבעה נאגטס, שלא רצו לגעת בהם, שני חלקי שקית צ'יפס, שזללו בהנאה, שקית ניילון קטנה עם שברי גזרים, שזרקו בתיעוב למולי, ואני כרסמתי אותם תחתיהם, כוס מיץ ענבים, שחילקתי לשתי כוסות בעבורם – ומתנה. שעון יד דיגיטלי עם רצועה מפלסטיק.
"סליחה, אני אב לתאומים, אולי יש אפשרות לקבל עוד מתנה, כדי שלא יריבו?" שאלתי את מנהל הסניף.
"בבקשה. זה עולה עשרה שקלים," השיב לי.
חשבתי בלבי שהיה נכון יותר לו היה נותן לי עוד שעון בחינם. אך בלי להתווכח שילמתי עוד עשרה שקלים בשביל שעון נוסף, באותו צבע כמובן. שלא יבואו לידי ויכוח.
מול הקיוסק של האספרסו בר בשדרה קפץ עליהם זמר, איש האספרסו בר, שעבד בקיוסק, והביא להם כוסות מים.
המשכנו לרדת למטה, שיחקנו קצת בכיכר וחזרנו הביתה. ואז הושבתי אותם מול עוף ואורז וירקות חתוכים, שלא נגעו בהם.
בו-בזמן הכנתי לעצמי פיתה עם גבינה צהובה וחריסה בטוסטר. מיכאל עשה סימנים שהוא רוצה לאכול ממנה.
"זה חריף. אני אעשה לך טוסט אחר," אמרתי לו.
את הטוסט שלו בצעתי לארבעה רבעים והצעתי לכל אחד מהם שניים. הם כרסמו בהם מעט, וזהו.
"ילדים, כדאי שתאכלו. אין יותר האם בוק," אמרתי להם.
זה לא ממש עזר לי.
הקשבתי למסיבת העיתונאים של ראש הממשלה, ובאמצע דברי הרמטכ"ל כבר אמרו לי כל כך הרבה פעמים שהם עייפים, שעצרתי את השידור ולקחתי אותם לחדר. הם סירבו לעלות על המיטה מבלי ללכת לומר לילה טוב לאילנה ולתת לה נשיקה. זה הפך כבר מזמן לטקס יומי.
כששבו משם ביקשו סיפור. רק עלינו למיטה, התחיל דניאל לצרוח בבכי. הוא לא רצה שאקריא להם את הספר שבחרנו. הצעתי לו לרדת מן המיטה ולבחור ספר אחר מן הספרים שהכנתי מראש על הטרמפולינה, בגובה שלהם. אך הוא סירב. רק שכב על המיטה, בטש באוויר וצרח.
לקחתי אותו אל הספרים, עברתי אתו עליהם אחד לאחד. הוא סירב לכולם. בחרתי בעצמי כמה ספרים נוספים, והבאתי אותם למיטה. הוא המשיך לצרוח, עד שלבסוף לקחתי אותו בידיי, השכבתי אותו לצידי, ולחשתי לו כמה אני אוהב אותו, איזה ילד אחראי הוא, ששומר כל כך יפה על מפתחות האוטו והבית, וכמה עזר היום לאבא.
זה פייס אותו, ובן-רגע הפך התקף הזעם להתקף של צחוק, כשנשכתי קלות את ירכיו, ואחרי כן, כשהצעתי לו להיכנס איתי מתחת לשמיכה, לעשות בה מערה ולהיות דב.
"הו הו" הוא נהם מתחת לשמיכה, ואני עשיתי קולות של פחד. ואז מיכאל הצטרף אלינו, והצעתי לו שיהיה נמר, ואז נהם אף הוא מתחת לשמיכה, ואני עשיתי עצמי פוחד גם ממנו.
אחרי כן היה רגע, שבו מיכאל התחיל לשיר "יום הולדת טו יו, אבא אילן," ואחרי כן "אין אין אין חגיגה/בלי בלי בלי בלי עוגה," ודניאל ענה לו ב"היום יומולדת לאבא אילן." שני המתוקים החליטו לחגוג לי יומולדת אקראי באמצע הלילה, ולו כדי שיוכלו להישאר ערים אתי עוד קצת.
די היה בכל אלה כדי להרדים את דניאל. והנה, הוא כבר ישן שנת ישרים. אחיו, מיכאל, לעומת זאת, יושב כעת, בשעה רבע לאחת עשרה בלילה, על שולחן האוכל, משעין את ראשו על זרועי השמאלית בעודי מקליד את השורות האלה, משחק בסמרטפון ומנסה להקליד גם על המחשב, שוכב כעת עם ראשו על השולחן, מול המסך, בוהה בשורות הממהרות עליו מתחת לאצבעותיי, ומסרב בכל תוקף ללכת לישון עד שאשכב וגם אירדם לצידו.
החופש הזה היה נפלא, מבחינה זו שהיה לנו המון זמן יחד. אבל במהלכו מיכאל גם פיתח בי תלות פיסית ממש. אני חושש, שזה נובע גם מחרדותיו מפני המלחמה, ומקווה שזה יעבור לו. בין כעס לייאוש מרוב רצון לקצת שקט, קצת פרטיות, אני משתדל להזכיר לעצמי, שאני ההורה היחיד שלהם, שלו, אבא אימא, ושאם הילד כל כך זקוק לי, אין לי אלא להיעתר לו, גם אם זה מקשה עלי מאוד.
אחרי הכול, מקודם אפילו הכנסתי אותו למיטה, לצד אחיו, וסגרתי את דלת החדר. ולא עברו יותר מכמה דקות, והוא פתח את הדלת ושב אל המטבח, להיות במחיצתי.
הילד זקוק לי. זה מקשה עלי. אבל בעצם, בינינו, אין דבר נפלא מזה, לא?
לילה טוב.
נ.ב.
ועכשיו הוא הבחין בתמונה של בני, בחלון הצ'אט שלי, והתחיל לשיר "יומולדת טו יו, בני," וגם "שני בני," משום מה חשב כנראה שתי תמונות לבני. ועד שלא אסגור את המחשב ואלך אתו למיטה הוא כנראה ימשיך לשבת על שולחן האוכל ולהקסים אותו בשובבותו.
לילה טוב 2.
