הבוקר צלצלתי לעדי, האקס שלי. אילנה סיפרה לי שהוא בביתו ביפו עם שני בניו בני ה -3. אמרתי לעצמי שזו הזדמנות טובה להיפגש ולהכיר בין כל הבנים. חוץ מזה, אמרתי לו, הראש שלי כבר מתייבש בשאלה מה לעשות היום עם הילדים.
הוא סיפר לי שיש לו כבר תכניות. גן שעשועים ואז כרטיסים להצגה. אבל הזכיר לי את גני הסיפור בחולון.
בשמחה נסעתי לשם. ידעתי שהילדים ייהנו שם מאוד. ואכן כך היה. הגענו לרחוב מוטה גור 15, ודרכו נכנסו אל אשכול הגנים הקסום הזה, שבכל חלקת אדמה בו יש פסלים שנוצרו בהשראת סיפור ילדים מסוים, על ידי אמן אחר, ובסופו גם מגרש משחקים.
הילדים רצו בחדווה ברחבי הגן, דניאל תמיד רץ קדימה במהירות הבזק, בביטחון ובנחישות של ספורטאי מצטיין, ומיכאל אחריו. ואני אחריהם, עם העגלה כמובן.
שיחקנו שם שעה ארוכה, וקינחנו בארטיק דובדבן. הריב היומי פרץ, כשניסיתי לחלק ביניהם שקית אחת גדולה של במבה. פשוט הייתה לי רק שקית אחת, אז שפכתי חלק מתוכנה לשקית ניילון שנתתי ביד דניאל. מיכאל מיד פרץ בבכי ודרש את תוכן השקית של אחיו, כדי ששקית הבמבה המקורית שבידו תהיה שלמה.
לא עזר לי כלום. הוא בכה נורא. גם כשדניאל בטוב לבו הציע לו מן הבמבה המעטה שלו, בעוד שמיכאל החזיק בשקית הכמעט מלאה.
בסופו של דבר, כתוצאה מן הריב הזה, וגם מן החום הגובר, פשוט העליתי אותם לאוטו ונסענו הביתה. הם נרדמו כבר בדרך, בשעה אחת עשרה, לצלילי מוסיקה קלסית ועם המזגן. איזה כיף להם. הייתי שמח להירדם ככה בעצמי, ושמישהו אחר ינהג במכונית בחום הזה.
אחר הצהריים הצעתי להם לרחוץ יחד את האוטו, מה שעשו בשמחה, ואחרי כן לנקות את השטיחונים בתוך הברכה שלהם. כמובן, מיד כשסיימנו החלפנו בה את המים, והם שיחקו בה. כלומר, מיכאל שיחק. דניאל בכה על כך שאני מסרב לתת לו למלא עוד ועוד ועוד ועוד מים, נזהר שהמים לא יעמיקו מדי. אני תולה זאת בזה שזה מסוכן, וכשזה לא עוזר לי – בסיפורי העירייה.
"דניאל, העירייה לא מרשה להשתמש בכל כך הרבה מים. כבר רחצנו את האוטו ומילאנו ברכה פעם אחת. בסוף העירייה תסגור לנו את המים ותיתן לי עונש."
זה לא ממש עוזר. גם לא כשאני מראה להם כיצד העירייה סוגרת את המים במזרקות בשדרה, מפני שאין מספיק מים בארץ. הוא רוצה לשחק במים, וכמה שאתן לו הוא ירצה עוד.
בסוף רחצתי אותם בברכה בחצר, ואז סיפרתי להם שאנחנו הולכים לסופר פארם הגדול, באלנבי, כדי לקנות למיכאל בקבוק שתייה חדש, תחת זה שהרסתי אתמול בניסיון הראשון לפתוח אותו – ולאכול פלאפל.
רק שמע פלאפל פרץ דניאל בצווחות "איזה כיף! איזה כיף!". לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך ישמח לפלאפל. הרי אכל זאת רק פעם אחת בחייו.
והוא אכל, 6-7 כדורים, כמדומני, כולל כדורי התוספת המיוחדת שקיבלתי בעבורם, ובקושי נגע בפיתה עם החומוס והירקות. מיכאל, לעומת זאת, אכל בדרכו, באיטיות, אבל כרסם יפה את חצי המנה שלו.
ואז שיחקנו בכיכר בשדרה, וחזרנו הביתה לקצת טלביזיה, וזהו.
במיטה דניאל עוד יזם משחק נוסף. "אני אוכל קקי," הודיע לי.
"קקי של מי?" שאלתי, "של אילנה?"
"לא."
"של רבקה?"
"לא."
"של לבנה?"
"לא."
"של אלקה?"
"לא."
"אז של מי?"
"של אבא אילן."
"איחסה מיחסה ביחסה! הקקה של אבא אילן מסריח מאוד! פויה! איחסה!"
כל 'איחסה' ו'פויה' כזה, כשהם נאמרים בשיא הגועל, מחלצים משניהם פרצי צחוק, ואז המשחק גם ממשיך. אני הודעתי להם שאני אוכל מרק ג'וקים, וכשזה לא עשה עליהם רושם אמרתי להם שאני אוכל חתולים, את החתול הג'ינג'י ואת החתול השחור, ושאני אעשה מרק חתולים.
"מחר אני אגיד לסבא לתת לך מרק חתולים," אמרתי לדניאל. "אנחנו נאכל עוף, ואתה – מרק חתולים."
זה היה מצחיק מאוד בעבורו. ואחרי כן נשקתי להם נשיקות לילה טוב, ודניאל ביקש אף אל אף, כי היום לפני הצהריים לימדתי אותם שכך האסקימוסים מתנשקים. אז שפשפנו אף אל אף, והתנשקנו שוב, והלכנו לישון.
ואני בקושי הצלחתי לקום מן המיטה כדי לכתוב את הפוסט היומי שלי.
לא ייאמן, אבל תיכף החופש הגדול מסתיים. אני אמנם מתגעגע מאוד לזמן הכתיבה והשקט שלי, אבל מוכרח לומר, שיהיה לי קשה מאוד לוותר על חברת הילדים במשך היום כולו ולהשיבם אל הגן. הימים האלה, קשים ועמוסים ככל שיהיו, מקרבים אותנו כל כך אלה לאלה, הופכים אותנו באמת למשפחה. הם לומדים להכיר אותי ואת שיגעונותיי, ואני אותם ואת שיגעונותיהם. זה לא תמיד קל, אבל זה מקרב. כי כשמיכאל מבקש ממני עוד חיבוק במיטה, או כשהם מבקשים כל אחד שאשכב עם פני אליו ולא אל אחיו, להזכירכם, אני תמיד באמצע בין שניהם, ואז נצמדים אלי, זה מצד זה וזה מן הצד האחר, מה אגיד לכם, טוב לי. הכי טוב שהיה לי אי פעם. ודי לי בזה.
לילה טוב.
