חבריי, שבח ועדנה רוס, הזמינו אותנו כבר מזמן לבקר בביתם בקיסריה. שבח, שלמד אצלי כתיבה, ואשתו, ליוו אותי בכל הדרך למן ההחלטה לצאת לתהליך הפונדקאות, דרך ברית המילה של הילדים וגם בראשית הורותי אותם. לא אשכח איך באו לבקרני, כשהילדים היו בני כמה חודשים, וסבלו מגזים, ואז עדנה לימדה אותי איך להרגיע זאת: להשכיבם אותם עם בטנם על ברכי, ולהחליק לאט ובעדינות במשיכות ארוכות בידי על גוום.
מאז כבר הספקתי ללמד זאת לכמה הורים אחרים. השבת הוסיפה עדנה עוד נדבך להשכלתי ההורית – איך לקרר במהירות מרק עוף רותח.
עם שלוש קוביות קרח.
לא תיארתי לעצמי עד כמה הילדים נהנים מזה.
במשך כל השנתיים ומחצה הללו הפצירו בי שנבוא לבקרם. אבל אני חששתי לעשות כן מכמה סיבות. ראשית, הילדים לא מורגלים בנסיעות ארוכות. שנית, הם משתוללים בצורה שלא תתואר, והבית של שבח ועדנה מלא בשכיות חמדה, חפצי נוי ואמנות שאספו במהלך חייהם, וחששתי שמא הילדים ישברו שם משהו. וחוץ מזה, אני שור, קשור לביתי, לאורחות חיי ובעיקר לשגרת יומי. לא קל להזיז אותי למרחק, ועוד לקיסריה.
אבל אתמול בבוקר חשבתי עליהם בגעגועים ובאהבה. אמרתי לעצמי שבאמת כבר הגיע הזמן לנסוע אליהם. ואז, כאילו שמע את מחשבתי, התקשר אלי שבח והזמין אותנו אליהם לשבת. מיד הסכמתי לבוא. שבח גם שאל מה הילדים אוהבים לאכול, ומניתי בפניו את הרשימה: דניאלה, ארטיק לימון וארטיק מישמיש, ועוף.
הבוקר קמנו מוקדם כרגיל. אך יצאנו מהבית בעשרה לתשע. לקח לי הרבה זמן להתארגן. תמיד לוקח לי זמן להתארגן עם הילדים. גם אם אכין את התיקים מראש, בלילה לפני כן, ישנן פעולות קבועות שיש לעשותן. החלפת חיתול, רחיצה, הלבשה, ארוחת בוקר. כל אלה לוקחים זמן לא מועט, בעיקר עם שני פעוטות כל כך ערניים.
בסופו של דבר יצאנו לדרך. מיד כשעלינו על כביש החוף הסברתי להם שאנחנו על כביש חדש, לאורך הים, ואחרי כן הראיתי להם את נתניה – שמה גרה אימא של מיטשל, אמרתי להם – ואחרי כן כל מיני אטרקציות בדרך, כמו היד למעפיל האלמוני בהרצליה – סירת ההעפלה הקטנה – חיתוך הדמות של הרצל, על ברכת המים, ומשאית המנוף התלויה בין שמים לארץ באזור נתניה, וכמובן – ארבע הארובות של תחנת הכוח בחדרה, עם כל ההסבר הנלווה לזה.
כשהגענו לשבח ועדנה סיפר שבח, שפתחו חוות פרפרים בסמוך, והציע שניסע לשם. כשנשוב הביתה נשחה בברכה ונאכל צהריים. וכך היה. נסענו לחוות פרפרים, הצמודה לפארק דיג, שם נהנו מיכאל ודניאל מהתבוננות בהמון פרפרים. החווה נפתחה השבת למשפחות לראשונה. היא כוללת שני מתחמים מגודרים בסבכות, שפרפרים גדלים בהם. אילן, מגדל הפרפרים, עומד שם יחף ומאושר, ומסביר לילדים על חיי הפרפר. יש לי רושם, שכדי להפוך את החוויה למלאה יותר, מוטב שיגיע לסיכום עם פארק הדיג הצמוד לסבכות הפרפרים שלו, על כרטיס כניסה משולב, וכך ירוויחו הילדים חוויה ממושכת יותר.
מפארק הפרפרים שבנו לעדנה ושבח הביתה. כל הדרך הילדים שאלו על עדנה, וזה הדהים אותי, מהירות ההתקשרות שלהם אליה. הגענו, החלפנו בגדים לבגדי ים, ושבח ואני ירדנו לברכה, וקלטנו לתוכה את דניאל ואת מיכאל על מושבי ציפה מיוחדים לגיל הרך, בתוך גלגלי ים.
דניאל היה מאושר. הוא גם ממש שחה במים, באופן אינטואטיבי לגמרי. נשכב בבטנו על המים, ועשה את התנועות הנכונות בידיו וברגליו. זה די הדהים אותי, ואשתדל ליצור לזה המשך בקורס שחיה בהקדם. מיכאל נבעת מן המים. הוא קלט מיד שהם עמוקים, ואמר 'מים עמוק! אני אפול!' ובכה וצרח אפילו כשאני אחזתי אותו בידיי והכנסתי אותו אל המים, אבל אז נהנה, וצרח וצחק חליפות.
הם נהנו שם מאוד. מן הארטיקים שהכינו להם, מן הדניאלה, מן הבריכה.
אחרי כן אכלנו צהריים. הם ישבו ואכלו ממש יפה מאוד. מרק עוף עם שקדים, עוף עם אורז. תענוג.
כשנכנסנו לחדר 'שלי' לישון הם התמרדו ובכו. הם לא רצו לישון. הם רצו להישאר למטה, עם עדנה. הסברתי להם שכולם הולכים לישון. האמת היא שאני הייתי מוכרח לנוח, לפני הנסיעה חזרה.
חמש דקות של בכי, ואז שלושתנו נרדמנו חבוקים על המיטה, בחדר שבו הייתי לן לפני שלוש שנים, כשהייתי מגיע מסדנת הכתיבה שלי בחיפה לקיסריה, אוכל צהריים אצל שבח ועדנה, נח ומתקלח אצלם ואז יוצא עם שבח לסדנת כתיבה בקיסריה.
אחרי הצהריים עוד ישבנו כולנו יחד בפינת ההסבה בקומה השנייה, מול הטלביזיה, עם עוד ארטיקים ושיחה מלבבת, והילדים הראו התקשרות נהדרת כזו לשבח ועדנה, שהייתי מוכרח לצלמם, שעה שהם משחקים לשבח בזקן. זקן זו האטרקציה שלהם, בגלל דודי מהפיצה, שעל הזקן שלו הם דלוקים כבר מזמן.
כשהגענו הביתה מצאתי שלונה השתינה בבית וצריך לשטוף את הסלון, שכביסה שוכבת לי במכונה, שצריך גם לפרוק את השקיות שהשבנו הביתה. כשגמרתי את כל זה, וגם רחצתי את הילדים והלבשתי אותם בפיג'מות, כבר הייתי כל כך עייף, שפשוט הזמנתי לנו פיצה משפחתית הביתה. זה דבר נדיר. אבל לא היה לי כוח להזיז יד או רגל.
זה היה יום ארוך, אבל מהנה בצורה בלתי רגילה.
וכל מה שאני יכול לומר הוא, שהלוואי ועדנה ושבח רוס, שיש להם צימרים נפלאים בקיסריה, יזכו ולו למעט מכל האהבה והרוך והקבלה שהשפיעו עלי מרגע שהכרתי אותם, וכעת גם על ילדיי. נדיבות וחום לב כשלהם אינם מובנים מאליהם ולא קל למצאם בימים אלה.
אז טוב שעוד ישנם אנשים טובים כאלה בעולם. ועוד בין חברינו.
הם עשו את היום העשרים ושישה של חופשת הילדים ליום פשוט מושלם.
