הבוקר, כשהתעוררנו, לא התחשק לי לקום. התעוררתי מותש מעייפות, הן בשל הקימה באמצע הלילה, כדי להכין לילדים בקבוק נוסף על זה ששמתי ליד מיטתנו, הן מפני שאמש לקחתי כדור אנטי היסטמין, אחרי שלקראת חצות, במיטה, נתקפתי בהתקף גירוד איום, בעיקר בכפות הידיים, גירוד שהפך לצריבה כזו, שהדבר היחיד שהעליתי בדעתי היה לכרות את שתי כפותיי.
זה היה כמובן התקף אלרגיה חריף, שבא לידי ביטוי בהתנפחות ורידי ידי. ומכיוון שאני כבר מכיר את הסימנים דשדשתי רדום אל המטבח, הבטתי בכפות ידיי, ראיתי את הוורידים והעורקים הנפוחים בהן, ומיד נטלתי כדור וחזרתי לישון.
"היום לא בא לי לקום," הודעתי לילדים, שכבר התיישבו, ערניים לגמרי, משני צדדי גופי. "היום תקומו לבד, תחליפו חיתול, תתרחצו, תתלבשו ותכינו אוכל, טוב?"
"לא, אבא!" מחו שניהם.
"לא בא לי לקום, בא לי להתפנק במיטה," עשיתי תנועות חתוליות מתחת לשמיכה.
הם מאוד צחקו. ולא לקחו אותי לרגע אחד ברצינות.
קמתי מן המיטה בחוסר-חשק, החלפתי להם חיתולים ובגדים, הכנתי להם בקבוק ונכנסתי להתקלח. השעה הייתה שש וחצי. בשבע וחצי אילנה תפתח את הדלת כדי שיעברו אליה ואני אוכל ללכת לכושר. אבל בימי שישי המכון נפתח רק בשמונה. כך שאם אזדרז, אוכל להספיק לנקות את הבית לשבת, אמרתי לעצמי.
חיש-קל הפכה ההתפנקות לשינוס מותניים. הרמתי הכול מן הארץ, טאטאתי את הבית, ביקשתי מהילדים שיחכו בחצר בזמן שאני מנקה "עם החומר שאני לא רוצה שתריחו" (אקונומיקה) את השיש והחרסינות, ואחרי כן שטפתי את הבית.
בעשר לשמונה הבית כבר היה נקי, ואז קלטתי, שבתוך עשר דקות מסתיימת הפסקת האש, ולצערי לא היה לי ספק כיצד תסתיים.
"ילדים, יכול להיות שעוד מעט תהיה אזעקה," אמרתי להם, "ואנחנו לא פוחדים מאזעקות, נכון? אם יש אזעקה אנחנו רצים למקלט או הולכים להתחבק במיטה של אבא."
שניהם הנהנו.
בשמונה התחיל הטלפון שלי לרטוט.
"אבא, אזעקה, המון אזעקות!" קרא מיכאל.
"נכון, חמוד, אבל זה לא אצלנו, זה בדרום," עניתי לו.
הוא נרגע, אבל נותר דרוך.
שאלתי את אילנה אם היא יודעת שהאש חודשה, וידאתי איתה שאם תהיה אזעקה תישאר איתם בחדר הפנימי בביתה והלכתי למכון הכושר.
אני לא אתן לחמאס לקלקל לי את היום ואת מצב הרוח, גם אם קשה לי מאוד לעזוב את הילדים במצב כזה וללכת לאימון כושר. כי הברירה היא, שאהיה בלי כושר ועצבני כמו כלב משוגע כל היום כולו.
אחרי האימון, כשחזרתי הביתה, הם קיבלו את פניי בצהלות. דניאל ניגש לבריכה בחצר וביקש מים. השעה הייתה תשע וחצי. בעשר וחצי היינו צריכים כבר לצאת מן הבית להופעה של מיכל גיסתי, במוזיאון תל אביב. אבל לא סירבתי לו. נתתי לו להחזיק את הצינור ולמלא את הברכה במים, שניהם התפשטו לבדם ושיחקו במים, מתיזים אותם לכל עבר ומשקים את העציצים של אילנה, ואת דלתה, ואותי.
בעשר וחצי לבשנו חולצה של איש ונסענו למוזיאון תל אביב לאמנות. מזה כמה ימים אני מכין אותם לקראת ההופעה, "החתול במגפי הקסם" של להקת קומפאס, של מיכל גיסתי. הסברתי להם שאסור לדבר ולצעוק במהלך ההופעה, אחרת יוציאו אותנו החוצה. מלכתחילה גם סיכמנו, מיכל ואני, שנשב במקום קרוב לדלת היציאה, שאשתדל להישאר איתם כל המופע, אבל אם יפריעו נצא החוצה.
הגענו למוזיאון שלושת רבעי השעה לפני המופע. ירדנו לקפטריה. הם ביקשו עוגה. קירבתי אותם לדלפק. "כדור שוקולד" אמר מיכאל. נתתי להם. הם התמרחו איתו כהוגן. "עוגייה!" ביקש דניאל. הרמתי אותו בידיי אל הדלפק כדי שיבחר. הוא בחר אלפחורס. קניתי לכל אחד מהם אלפחורס, אבל הם רק כרסמו בהן והשיבו אותן אל ידיי.
אגב, המחיר של כדור שוקולד ושל אלפחורס בקפטריה של המוזיאון הוא 12 ש"ח ליחידה. זהו שוד וגזל לאור יום. כדאי מאוד שמישהו יתעשת שם, ויפחית את המחירים. הוצאתי שם 48 ש"ל על שני כדורי שוקולד ושני אלפחורס, ועוד 10 שקלים כמדומני על בקבוק מים בשבילי.
מרגע שהילדים ראו את דודה מיכל ממהרת דרך דלת הכניסה לאולם הם רצו ללכת אליה, וסירבו להבין, שאי אפשר להיכנס לאולם עדיין. שתי השוערות בכניסה לא היו ממש מבינות לליבם, אז הייתי צריך למצוא במה להעסיק אותם בינתיים. נעזרתי בגרם המדרגות הנעות, הגבוה מאוד, העולה מקומה מינוס שתיים אל קומת הכניסה. עלינו בו, ואז ירדנו בו, ואחרי כן הסתובבנו קצת, והזמן עבר.
הגענו לכסאות 1,2,3 בשורה 13 והתיישבנו. מיד הבינו הילדים, שהכיסאות מקפלים אותם לאחור. וזה היה להם מבהיל ומוזר. מיכאל התיישב על ברכיי, דניאל נעמד על הכיסא לידי. אחרי כן, כשההופעה החלה, גם ירד מכסאו ורקד, מלא חן, במרווח בין השורות.
ההופעה הייתה מקסימה. עם תפאורה ותלבושות מהממות, רבגוניות, ושחקנים ורקדניות מלאי כישרון. גם התזמון היה מעולה. קצת סיפור, קצת דיאלוג, קצת מוסיקה וריקודים.
אלא שמיכאל ודניאל ישבו בשורה השלוש עשרה, וקראו ממנה "מיכל! דודה מיכל! מיכלי!" כך שכול האולם שמע. וגם הסתובב.
כל עוד זה הסתכם בזה, השתהיתי איתם באולם. נהניתי מן ההופעה, וגם הם. מיכאל ישב על ברכיי, קשוב לסיפור, וניכר בו שהוא מסוגל לעקוב אחר סיפור. דניאל רקד במעבר בהנאה.
עד שמיכאל ירד מברכיי, והחליט לרדת למטה, במדרגות האולם, לכיוון הבמה, כדי לפגוש את דודה מיכלי.
זה היה הסימן שסבלנותם פגה. בכל זאת, הם היו כשליש עד חצי המופע בסדר גמור. חוץ מן הקריאות לדודתם.
תפסתי את תיק ההחתלה, אחזתי בידיהם, וירדנו במדרגות לכיוון דלת היציאה מן האולם. שני המסכנים חשבו שאנחנו יורדים אל הבמה, לדודה מיכלי, וגילו רק מחוץ לדלתות שאנחנו בחוץ, במטרה ללכת הביתה.
באותו רגע נפתחו שערי גהינום. כלומר, שניהם פרצו בבכי נורא. וכשרתמתי אותם בעגלת התאומים ודחפתי אותה למעלית, וממנה אל מחוץ למוזיאון, ועל שדרות שאול המלך, עד למקום שמכוניתנו חנתה בו, הם צרחו ובעטו ובטשו באוויר בחמת זעם, "אילן! אילן! אבא אילן! דודה מיכלי רוקדת!".
העוברים ושבים הביטו בי בחמלה. אחרי ככלות הכול, התקף זעם של פעוט אחד די בו כדי לשגע אדם. אבל התקף זעם של שניים, מתואמים להפליא ביניהם, ברמת הזעקה, זה באמת מחריד לב שמיים.
אין לי מושג באילו כוחות הצלחתי לרתום אותם לתוך מושבי הבטיחות במכונית, כי הם סירבו לזה בבעיטות ובזעם, לנהוג הביתה, תוך כדי מאמץ עילאי להתרכז, שעה שמיכאל בעט בי מאחור, להגיע הביתה, להכין להם עוד בקבוק, כי הם לא אכלו כלום מלבד כדור שוקולד למן קומם בבוקר, וזה היה ודאי חלק מן ההסבר לבכיים, ולבסוף גם ללכת איתם לישון בצהריים.
הם קמו מתוקים וזכים כביום לידתם, כמובן.
התקלחנו, התלבשנו, ואז החל הבכי שוב, הפעם בשל מחלוקת מי ישחק במקדחת הפלסטיק, ואחרי כן מי ישחק בטרקטור הכתום הקטן. מתוך בכי הכנסתי אותם למכונית ונסענו לסבא, כשאני כבר מיוזע ומותש ורק מפלל בלבי שנגיע לבית של סבא, וירווח לי קצת.
וכך היה.
בבית של סבא תמיד כיף. יש חצר, יש מרחב, יש סבא אוהב, שהיום הכין להם גם רסק תפוחי עץ למאכל, כמו שהוא עצמו אוהב, ויש מגרפה ומטאטא לשחק בהם בחצר, וחתולים, ויונים המקננות מתחת לגג.
"ילדים, אתם יודעים, פעם דוד אביב גידל יונים בחצר. היה לו שובך יונים. שובך זה בית קטן על עמוד גבוה, שהיונים גרות בו. והיונים בגג של סבא הן היונים שגידל דוד אביב," סיפרתי להם, והם הביטו מוקסמים בזוג היונים המקננות מתחת לגג.
"ואתם יודעים איך קוראים לעץ הזה? אלמוגן, ומי ששתל אותו הוא דוד יאיר, כשהעץ הזה עוד היה כזה קטן. ואחר כך הוא גדל," המשכתי מספר להם, ביושבנו על הדשא.
ואחרי כן באו אחיי טל ואביב עם בני משפחתם, וישבנו לאכול ארוחת ערב, ובמשך הארוחה כולה טרטר הטלפון שלי מהתראות 'צבע אדום' ביישובי הדרום, ואני לבי נכמר על תושבי הדרום, שכבר ארבע עשרה שנים, אל אלוהים, ארבע עשרה שנים, אפילו ארוחת שישי וחג אין להם, ואחרי כן נמלאתי בכאב, בחושבי על משפחות החללים והפצועים של המלחמה הזאת, שסעודתם אפר של חורבן ושל כאב, והודיתי בלבי להן ולתושבי הדרום, על שהם מאפשרים לנו, בכאבם, את שגרת חיינו.
ואז, מיד אחרי המנה הראשונה, ניגש אלי דניאל ואמר "הביתה, אבא."
"רגע, אבל עוד לא אכלתי מרק ועוף," אמרתי לו.
"לא, הביתה!" שב במפגיע על דרישתו.
כולם התפוצצו מצחוק מסביבי. הוא כבר אכל מרק ושני פולקעס ותפוחי אדמה, הוא שבע, וכבר עייף. ואז גם מיכאל הצטרף לדרישה. "הביתה," ביקש.
"אבל אני רוצה מרק ועוף של סבאל'ה!" ייבבתי.
"לא!" צחקקו.
טוב, אכלתי בחופזה, אספתי את הילדים ונסענו משם. נהגתי על מאה כל הדרך. לא בא לי אזעקה באמצע האיילון.
ואז חיש מהר הגענו חזרה אל המיטה, והם שבו ואמרו לי כמה כיף להם החופש, ואני השבתי להם, שבאמת כיף להיות איתם יום שלם, כל הזמן יחד, ונשקתי לכל אחד מהם על רקתו, ואמרתי להם שהם ילדים טובים, ושאני אוהב אותם מאוד. ועכשיו אני אלך לקחת כדור, והם ילכו לישון.
"לא אבא, לא כדור, אבא לשכב," ביקש דניאל וזז במיטה כדי לפנות לי מקום.
"ילדים, אבא כל ערב צריך לקחת כדור לבטן, נכון? אני אקח כדור ותכף אחזור אליכם," אמרתי להם, הוצאתי את חבילת הנייר ואת מכונת הכתיבה החדשה שקיבלתי - עוד אין לי מושג כמה תעלה לי, אבל זה ודאי יהיה הון, כי היא נפלאה - ועברתי אל שולחן המטבח, כדי לכתוב.
בחלומותיי הגרועים ביותר לא חשבתי, שיומן החופש הגדול השני של מיכאל ודניאל יהיה גם יומן מלחמה. אבל זה המצב כאן. הלוואי והייתי יכול לכתוב, שאני מקווה שהמלחמה לא תצבע בצבעיה את כל חופשת הקיץ של הילדים. אבל אינני מטפח בלבי תקוות שווא.
המלחמה הזאת לא עתידה להסתיים כל כך מהר.
אבל על חופשת הקיץ עם הילדים לא אוותר.
כי זה מאוד מאוד כיף חופש, להיות יום שלם עם אבא, או, כמו שמיכאל אמר היום לאביבה, בארוחת הערב: "חופש, אין גן, גן סגור!"
שבת שלום ולילה טוב.
