ידעתי שהיום בשעה אחת עשרה יש לנו פגישה עם עורכי הדין של התנועה ליהדות מתקדמת, פה, קרוב, ליד הבית, ברחוב נחלת בנימין, כדי להגיש בפניהם את תעודות הגיור של הילדים, ולהתחיל להניע את תהליך אישור זהותם כיהודים על ידי בית המשפט ומשרד הפנים. לכן, לא תכננתי שום יציאה החוצה הבוקר.
קמנו בחמש, אכלנו בקבוק, אחרי כן שיחקנו בבית. אני חשבתי לעצמי, שלא יזיק בוקר ביתי אחד. שלא חייבים כל יום, ממש כל יום, לחפש איזו אטרקציה לילדים. שגם לשחק בבית, במזגן, זה בסדר גמור.
ואכן, הם שיחקו.
בשבע הלכתי לכושר, שמתי על האש שתי ביצים וביקשתי מאילנה שתכבה את האש כשיהיו קשות, כדי שאוכל לתת להם אותן כארוחת בוקר כשאשוב הביתה. ליתר ביטחון צלצלתי ממכון הכושר כדי לוודא שסגרה את האש, ואז גם אמרתי לענת, בתה, שאם הילדים יהיו רעבים, תערבבנה את החלמון בגבינה לבנה, כי כך הם רגילים לאכול ביצה קשה במעון, ותתנה להם בקעריות.
אבל טלפון זה טלפון, והן שמעו חלבון, לא חלמון, וכששבתי הביתה סיפרו לי שהילדים לא רצו לאכול את החלבון בגבינה. רק חצי בננה כל אחד.
בטח שלא. התכוונתי לחלמון.
אז זרקתי את החלבון בגבינה וכתשתי את החלמון בגבינה לקרם צהבהב, והגשתי להם.
הם טעמו ממנו קצת. דניאל התמרח בקרם כל כולו, כדרכו, מיכאל אכל קצת, וזהו.
יותר הם לא רצו שום דבר.
מה שכמובן הצריך השלמה של בקבוק.
בין לבין מיכאל בכה. הוא בכה הרבה היום. למן השעה חמש בבוקר. בכה כי רצה כל הזמן להיות על הידיים, בכה כשדניאל משך לו בשיער, בכה כשרצה לשחק עם חפץ שדניאל החזיק בידו.
ואני מצאתי את עצמי מתמרן בין בכי לבכי, מרים ומוריד אותו מידיי, ובינתיים מנסה לסדר קצת מסביב את הבית, בעיקר מרים צעצועים, מנקה את אחת מפינות הישיבה בסלון, מקרצף בסקוטש את כסאות האכילה שלהם, שנמלאו בשאריות קדמוניות ממש.
בתשע וחצי צלצלתי לקפה הפינתי וביקשתי אמריקנו. אמרו לי שיש לחץ בקפה וייקחו להם עשר דקות.
בזמן הזה הורדתי שתי מכונות כביסה מהחבל וקיפלתי אותן, והילדים ניג'סו. וכשראיתי שהזמן נוקף והקפה לא מגיע, החלטתי להכניס אותם לעגלה וללכת לשתות את הקפה איתם בבית הקפה, ואז משם להמשיך לבנק ולעורך הדין.
וכך היה.
בבית הקפה הם עשו עיניים ליושבים בחוץ, וכולם התפעלו מהם. רק אני ידעתי כמה קשה היה לי איתם הבוקר הזה.
בבנק הם דרשו לרדת מן העגלה, וכששחררתי אותם הם צעדו להם לאורך מסדרונות הבנק, משעשעים את נשות הבנק.
באתי לשם כדי להפקיד כסף וכדי לבקש הגדלת מסגרת לחודשי הקיץ, שבהם אני בקושי עובד. שאפשר יהיה לנשום.
אבל עד החתימה על הטפסים הייתי צריך לדלוק אחרי מיכאל ודניאל ברחבי הבנק, שהם נהנו מאוד להתרוצץ בו.
כשהגעתי לבניין ובו יושבים עורכי הדין של התנועה ליהדות מתקדמת פגשתי חבר ותיק, שלא ראיתי מזמן, עו"ד אבנר פינצ'וק, איש האגודה לזכויות האזרח, שבטובו עזר לי והעלה במו ידיו את העגלה לקומה הראשונה. הילדים עלו בעצמם בגרמי המדרגות ונכנסו בצהלת מנצחים אל משרדי התנועה ליהדות מתקדמת, ובמשך כל זמן שהותנו שם, כשלושת רבעי השעה, בזמן שאני נדרשתי להקשיב לתצהיר שאני עומד לחתום עליו ולתקן נתונים, הם השתוללו שם כהוגן.
דניאל הוציא מן העגלה בקבוק מים, והשחיל אותו הפוך באחד הקלסרים בארונית המשרד, מנסה להשקות את טפסי הארכיון במים. אחרי כן הוריד בהינף יד, מפני שהוא כבר גבוה דיו כדי לעשות כן, מחדד גדול משולחן סמוך. מיכאל בינתיים טופף על קלסרים, ואז העיף בידו הקטנה סל קרטון מלא בשקיות ניילון שהיה מושחל על ידית הדלת.
כשחתמתי על תצהיר אצל עורכת הדין הם ישבו כבר בעגלה, וניג'סו. בדיוק נכנסו שני בחורים למשרד, כנראה עורכי דין בעצמם.
"הנה, אורי ישעשע אתכם," צחקה עורכת הדין.
"בשביל תעריף של 450 ש"ח לשעה אני מוכן," השיב אורי.
"זה פי עשר מן המקובל," מחיתי, מבחין בהרף עין בזה שמדובר בבחור צעיר ונאה ביותר.
"זה המצב," אמר אורי.
"אבל אני יכול גם להציע לך נישואין ואז לקבל את זה חינם," חייכתי אליו.
"תקבל גם דרכון גרמני," השיב לי, ונבלע בפתח חדרו.
זו הייתה הצעת הנישואין החפוזה ביותר שעשיתי לאחרונה.
ירדנו למטה, חזרנו הביתה בחום.
הם שוב סירבו לאכול פסטה בולונז, ולמרות שהייתי בטוח שהם עייפים, ולכן הם מנדנדים, כשהגיעו הביתה לא רצו להיכנס למיטות ולישון, אף על פי שכבר הייתה השעה שתים עשרה בצהריים, שעה שבה הם הולכים לאכול ולנוח במעון.
בשתים עשרה וחצי, אחרי שניסיתי לתת להם גם קציצות ומג'דרה ואפילו קצת גלידה, נשברתי מעייפות. הודעתי להם שאבא הולך לישון.
במשך כשעה כמובן שקמתי בכל רגע להציץ בחלון, לראות שהם לא עושים שום דבר מסוכן איש עם עצמו או איש עם רעהו.
וזה לקח להם כשעה להירדם.
בשלוש התעוררתי, אחרי שעה ומחצה של שנת צהריים טרופה, ונכנסתי להתקלח.
בעודי במקלחת פרצה לונה בהתקף נביחות.
"שקט, שקט, לונה!" קראתי מבעד לדלת הפתוחה של חדר האמבטייה, חרד שמא תעיר את הילדים.
אבל היא לא הירפתה, רק נבחה ונבחה.
ואז כמובן שניהם התעוררו בבכי תמרורים, מבהלה, ואני נחפזתי להתנגב, לבשתי תחתונים ומיהרתי לראות מי ליד הדלת.
זה היה אבא שלי, שהפתיע אותנו בשלוש ורבע בצהריים, עם מאוורר מתנה ועוד שקית.
"תכניס את הדברים הביתה, ואני תיכף אחזור," אמר ונעלם.
הוא חזר בארבע ומשהו. אני כל הזמן הזה ביליתי עם שני ילדים עייפים, שנביחות העירו אותם, ועם מיכאל בוכה בלי הרף, ונרגע רק בחיקי.
לאכול הם שוב לא רצו. רק בננות. דניאל אכל היום לדעתי שלוש בננות. מיכאל אחת וחצי.
כשאבא חזר החלטתי להראות לו את גן השעשועים של מתחם התחנה וירדנו לשם עם הילדים. בדרך הוכיח אותי.
"ילד בוכה הוא ילד שזקוק לתשומת לב," אמר לי.
"אבא, מיכאל בוכה על כל דבר. כשהוא רעב, כשהוא עייף, כשדניאל מושך לו בשיער, כשהוא מתוסכל וכשהוא רוצה על הידיים, וגם כשהוא רוצה משהו שדניאל מחזיק," אמרתי לו. "הוא גם צריך ללמוד גבולות."
"אני לא מקבל את העניין הזה, 'גבולות,'" השיב לי אבא שלי. "'גבולות' זה כשנמאס לך."
אחרי יום שלם כזה של בכיות, חשבתי שאני מתפלץ.
אבל אני לא אריב עם אבא שלי. לא בכלל, בטח שלא על זה. הן מפני שהוא יודע מה הוא אומר, אחרי כל כך הרבה שנות טיפול בנוער, והן מפני שהוא כל כך אוהב את מיכאל ודניאל, ורוצה בשלומם, שאין לי מה לנסות אפילו להתווכח איתו.
אני יודע רק דבר אחד. שהיום הם פשוט הוציאו לי את המיץ. שניהם. כל אחד בדרכו.
ושנתתי מתוכי מאה אחוז ויותר, ושגם זה לא הספיק.
בשש וחצי, אחרי מקלחת, הכנתי להם ארוחת ערב של חצי כריך טחינה מעשה ידיי, חצי מלפפון ירוק קלוף וחתוך ופרוסת פסטרמה חתוכה לקוביות. ליתר ביטחון גם קניתי "דניאלה," אולי הם יאכלו את זה. ואז נסעתי לסדנה הכתיבה שלי בבית הספר לכתיבה של הוצאת זמורה ביתן, ואבא נשאר כדי לשמור עליהם.
כשחזרתי הוא אמר, שכבר בשבע ורבע נרדמו כמו שני טאטאלעך. אכלו בקבוק, ונרדמו.
הודיתי לו, נשקתי על לחיו וקבענו שניפגש בארוחת הערב המשפחתית מחר.
וכמובן, לפני עשר דקות דניאל התעורר, קם ממיטתו וניגש אלי סהרורי, מצטחק.
ועכשיו הוא ישן מאחרי גווי, על מיטתי, בה יעיר אותי, קרוב לוודאי, שוב בחמש בבוקר.
אבל מי אני שאתלונן.
כמו שאמר לי אבא שלי בגן השעשועים, ליד המגלשה, כששאלתי אותו אם הוא מבין מה זה דורש לבלות שם לבד עם שניהם, "רצית שניים? אז קיבלת."
"ואני לא מתלונן," השבתי לו. "אבל לפעמים זה קשה מאוד."
"כן, לגדל ילדים זה קשה," השיב לי. "זה קשה לכולם."
אז מי אני שאתלונן:)?
לילה טוב.
