והנה, הבוקר קמנו לשבוע חדש וליום נהדר. בחמש התעוררנו, ונתתי לילדים בקבוק מטרנה. בשבע הלכתי לכושר, אבל כשחזרתי החלטתי לעשות להם חלה מטוגנת בביצה, מן החלה שנותרה משבת. הפעם הקשבתי לכן, ועשיתי את זה פשוט. בלי קינמון בביצה, שיש לי חשד שמיכאל לא סובל, ועם תוספת אחת – סירופ מייפל אחרי הטיגון.
הילדים טרפו את החלה המטוגנת בתיאבון גדול, שתו מים ועשו לי נחת. הפעם גם ישבתי למולם ואכלתי עימם, וגם זה כנראה עזר לעניין.
בשמונה וחצי בערך הגיעו הנה עופר ומתן, לבוקר של בריכה בחצר, במקום התוכנית המקורית שלי ללכת לים. הם הביאו עימם מתנות לתאומים, פאזלים של חיות, ומתן ישב ללמדם איך לשחק בזה. אחרי כן עופר אלתר והכניס את מגלשת הפלסטיק הקטנה שלנו כך, שיתגלשו ממנה היישר אל תוך בריכת המים (איך לא חשבתי על זה בעצמי:)?), וגם מצא דרך לחבר את צינור המים לברז חליפי לזה שאליו היה מחובר בדרך כלל, והשכנות הורידו לו את הידית.
שיחקנו במים עד שנמאס, ואחרי שעופר ומתן הלכו החלטתי לעשות ניסיון ולשבת עם דניאל ומיכאל ולראות טלביזיה. מצאתי קלטת וידיאו המבטיחה תנועה וצליל לגיל הרך והכנסתי אותה למכשיר, שקניתי במיוחד בעבורם, והיה כבוי עד עתה.
הם ישבו מול זה די מוקסמים. אמנם, דניאל ניסה בכל רגע לדחוף את ידיו למגירת הקלטת של מכשיר הווידיאו, נמשך אליה בשל תצוגת התאורה, אבל את רוב הקלטת ראו בשמחה ובעניין.
תוך כדי כך הגיעו טכנאים של חברת “היוצר” כדי לתקן, ובעצם להחליף, את דוד השמש שלי. הוא החל לדלוף ביום שישי אחר הצהריים, והציף את הגג של שכנתי לבנה במים.
אחרי שנפרדתי מ 1800 שקל לא מתוכננים, זה המון כסף בשבילי במהלך הקיץ, אבל לא הייתה לי ברירה, החלטתי להקפיא את כל המאכלים הנפלאים שהכנתי לילדים, והם לא רצו לטעום מזה. קציצות המנגולד, בעיקר. תחת זאת הפשרתי ושמתי בתנור שוקיים וכרעי עוף בתיבול מינימלי. קצת קארי, קצת שמן, קצת רוטב סויה. זהו.
כשהגיעה שעת ארוחת הצהריים פירקתי שני פולקעס, והילדים זללו את זה בתיאבון.
אמרתי להם בקול שהם ממש עושים לי נחת, וכיף לי לראות אותם אוכלים ככה, ואחרי כן הוספתי להם אגס מקולף, שדניאל טרף ומיכאל דחה בחוסר עניין.
היום גם לא הייתי צריך להיאבק בהם יותר מדי כדי שישנו בצהריים. באחת ומשהו הם נרדמו וישנו היטב, עד ארבע.
אני התעוררתי לפניהם, והספקתי להכין להם בננה חתוכה וחצי כריך לחם שחור בגבינה לבנה. פשוט ולעניין.
והם התעוררו ואכלו גם את זה בתיאבון.
מאושר העליתי אותם למכונית, ונסענו סוף סוף לספארי.
על הספארי ונפלאותיו סיפרה לי חברתי יעל שריד. אבא שלי הזהירני לפני כמה ימים שמסלול ההליכה שם הוא ממושך, ולא מתאים ליום חם. אבל היום אחר הצהריים לא היה כל כך חם, וחשבתי לעצמי, שאם אצא איתם בארבע וחצי, עד שנגיע כבר יהיה אחרי חמש, וכך נבלה שם עד שעת ערב מאוחרת.
וכך היה.
והילדים השתגעו מזה. כל אחד ממשהו אחר.
מיכאל אוהב חיות, וכל חיה שראינו, תוכים, ג’ירפות, פילים, קופים, עופות מים, אריות, שימחה את ליבו לבלי די. הוא ממש בכה כשהוצאתי אותו מן העגלה למכונית, לא רוצה להיפרד מהן.
דניאל הביע עניין חלקי בלבד בחיות שחלפנו על פניהן, וכל פעם שעצרתי ליותר מדי זמן, לטעמו, משך למיכאל בשיער, כדי לאלץ אותי להמשיך ללכת עם העגלה קדימה.
אבל כשהגענו לפינת חיות המשק, שהיא גם פינת ליטוף, הוצאתי אותם מן העגלה (יחפים, את הסנדלים שכחתי בבית), והכנסתי אותם לדיר הכבשים והעיזים, מיכאל נצמד רק לגדי אחד, שהיה במרחק ביטחון, בתוך מכלאה, ואילו דניאל פשוט יצא מגדרו מרוב התלהבות, מלטף ומחבק ורוכב על גבו של תייש סבלן, ששכב על הארץ והרשה לו לשחק איתו לבלי די.
הגענו הביתה, עשינו אמבטייה של מים חמימים וקצף, כדי להסיר מרגליהם את לכלוך הדיר, ואז הזמנתי לכולנו מ”ביתא פיצה” הסמוכה, ששייכת לשכן שלנו גידי, פיצה משפחתית חתוכה לחתיכות קטנות. הילדים אכלו אותה בהתלהבות מרובה, מזכים את לונה רק בשאריות, ושותים הרבה.
קינחנו בבקבוק מטרנה לילי. כך שהבוקר, לראשונה מאז החופש, אכלו רק בקבוק בוקר ובקבוק לילה.
וכעת הם שוכבים מאחרי גווי על מיטתי, דניאל כבר נרדם, מיכאל עדיין ממלמל להנאתו.
“מיכאל ממש על סף דיבור,” אמרה לי הבוקר אילנה, כשחזרתי מן הכושר.
הסכמתי איתה, ובהמשך היום ראיתי כי גם דניאל כבר ממש מדבר, בעיקר בטלפון הדמיוני שהוא יוצר, מכל דבר שהוא יכול להצמיד לפיו או לאוזנו.
“כשהם יוכלו לדבר, יהיה לך, בייחוד לך, ממש כיף,” אמר לי עופר הבוקר. והוא צודק.
אני, מצידי, כבר התחלתי ללמד אותם הברות לפי ספר נפלא שמצאתי ורכשתי להם, המסודר לפי אותיות האלף בית, באפשרויות ניקודן והגייתן השונה, ומתחת לכל אפשרות שתי מילים ושתי תמונות שהברות אלה מופיעות בהן.
אני מקווה שיתחילו לקרוא, כמוני, עוד לפני כיתה א’.
נראה לי שגם אלך לאליאסף רובינזון בקרוב, כדי לבדוק אם אפשר למצוא אצלו את ספרי לימוד הקריאה הישנים, משנות השישים, שמהם אני למדתי לקרוא, עם “דנה קמה, דנה נמה.”
אחרי הכול, יש להם כמה אלפי ספרים בבית, ועוד המון ניירת של אבא, שאשמח אם יחליטו לקרוא.
לילה טוב.
