זה לא ייאמן, מה שקורה לי פה, והיום למן הבוקר.
הבוקר קמתי בידיעה, שעלי לבדוק כמה בגדי קיץ בדיוק יש לי עבור הילדים, ולבקש מרינה, העובדת כאן, לכבס אותם לפני השימוש, ב”תינוקלין” שהבאתי מן הארץ. ראיתי שיש לי מעט מדי בגדים, וכבר חשבתי לפנות לנשות דלהי דרך רשת חברתית של אימהות, שהכירו לי אותה, או דרך יוני-נט, רשת העזרה ההדדית של זרים בדלהי, שאני כבר מחובר אליה, שעה שאסינג, העובדת האחרת, אמרה לי “סר (כך הן פונות לכל גבר לבן שמ’עליהן,’ זוועה), גבירתי השאירה לך משהו בשביל התינוקות.”
היא פתחה את הארון בחדר הילדים והוציאה משם סטים חדשים של אוברולים שלמים קיציים לילד, ועוד שק שלם של בגדי ניו בורן.
“הכל כבר מכובס ונקי, אדוני,” הוסיפה.
שמתי את השק בחדר, ומרוב התרגשות נכנסתי לחדר האורחים, שאני עובד בו, ואמרתי בקול רם לריבונו של עולם, “טוב שאתה קיים, ריבונו של עולם, וטוב שאתה שומר עלי.” ובליבי חשבתי, שחבל שלא נתנה לי את שק הבגדים יום קודם לכן, לפני שהוצאתי 2500 רופי על בגדי ילדים חדשים, שממילא ישמשו אותי למשך תקופה קצרה בלבד.
אבל, לא נורא, אמרתי לעצמי, גם לילדיי מגיע לחדש בגד.
בצהריים קיבלתי אי מייל מסוניה. אינני מכיר אותה. היא אחת החברות ברשת יוני-נט לזרים. היא הפצירה בי לא ללכת לגור עם ילדיי בבית מלון בפאהר גאנש, שזה כמו התחנה המרכזית הישנה של תל אביב, והפנתה אלי חברה אחרת שלה, שמקושרת לבעלי קומפלקסים של דירות שירות.
הפטנט של דירות שירות מאוד נפוץ בדלהי. מדובר בדירות להשכרה לתקופה קצרה, שאליהן נלווים עובדי תחזוקה וניקיון. הדירות מרוהטות ומצוידות לגמרי, פשוט לקבל מפתח ולהיכנס לגור בהן.
ואכן, כעבור זמן לא רב קיבלתי אי מייל מאותה גברת, שמה שפאליקה מיסרה, אף היא אינה מכירה אותי, שהפנתה אותי למר אג’איי קאפור.
התקשרתי אליו ובאתי לראות דירת חדר בשכונה קרובה לזו שאני גר בה. הדירה הייתה צפופה וחשוכה, ונראתה כמו דירת חדר בבית מלון בדרגה נמוכה.
“זה לא מתאים לי,” אמרתי לו, “אני צריך דירת שני חדרים. גיסתי באה לעזור לי עם שני תינוקות שזה עתה נולדו, ואינני יכול לישון איתה באותה המיטה.”
מר קאפור הנהן ושלח את העובד שלו, גבר צעיר, צנום ומהיר הליכה, עם צרור מפתחות בידו, שיראה לי דירה אחרת.
הבחור הלך בחופזה, עד כדי כך שאיבדתי את נשימתי. השתרכתי מאחריו, עד שעצר וחיכה לי. כשהגעתי אליו אמרתי לו בכעס, שאני בן חמישים ושתיים ואיננני יכול ללכת בקצב מהיר שכזה.
הוא התנצל.
חצינו את הכביש, ופתאום זיהיתי שאני נמצא בסביבה מוכרת. בשכונה שאני גר בה כעת, גרייטר קאליש שתיים, אחת משכונות היוקרה בדלהי. שכונה ירוקה, עם המון גינות חמד בתוכה, מרכז מסחרי עם שוק ירקות, שני בתי קפה ומכון כושר, חנות לציוד משרדי, המקום שאני מבלה ועובד בו מדי יום ביומו ממילא.
הבחור לקח אותי לחדר מדרגות של בניין, הנמצא בדיוק מאחריי הגן הציבורי שאני עושה בו הליכות מדי בוקר.
נכנסנו לדירה גדולה, מרווחת.
היא אמנם מוזנחת מאוד. מיכל הגז ריק, הטלביזיה והמזגן לא פועלים, המקרר לא עובד ומלא עובש, ויש הרבה לכלוך ואבק מסביב.
אבל יש בה סירים וצלחות וכלי אוכל ומיקרו, ויש בה מים חמים וקרים וחשמל, ושני חדרי שינה עם מיטה כפולה בכל אחד, וגם סלון מרווח.
צלצלתי למר קאפור. התמקחתי איתו על המחיר. הגענו למחיר של 45000 רופי – שזה 3300 ש”ח לחודש, בדיוק חצי ממה שדרש – כולל דמי השימוש בחשמל, וזאת בתנאי שהדירה תנוקה ותהיה מצוחצחת, כולל שאיבת אבק, וכל המכשירים החשמליים יתוקנו עד מחר.
“גיסתי אישה מאוד חזקה,” התריתי בו, “ובלי הסכמתה לא אוכל לשכור ממך את הדירה. אבל אם היא תסכים לכך, אשלם לך מראש, במזומן.”
הוא הבטיח לי שהכול ינוקה עוד הלילה. נחכה ונראה. יש לו את כל יום המחר כדי לטפל בזה.
אם הדירה תהיה נקייה מחרתיים, ומיכל תאהב אותה, אקח אותה. ואם הניקיון עדיין יצריך שיפור, תמיד אוכל לבקש ממארחיי כאן, מאיה ועידו, את העובדות שלהן, לחצי יום של עבודה בדירה. אצלם גם אוכל להמשיך לכבס, ולשבת לשיחות נפש ארוכות עם מאיה, שקיימנו בינתיים רק אחת כזאת, לפני טיסתם ארצה לפסח.
אז כמו שאמרתי, אלוהים אוהב אותי ושומר עלי כאן. מצאתי דירה בדיוק בשכונה שאני גר בה, בסמיכות לגן הפורח שאני אוהב כל כך, דקה מן המרכז המסחרי.
עכשיו נראה שתהיה נקייה.
ערב טוב לכם/ן.
