ילדים זו שמחה

היום, בסדנת הכתיבה שלי בחיפה, הביאה אחת החברות סיפור מחריד, שאירע באמת, על אב, שהתאהב במישהי מחוץ למסגרת הנישואין, וכדי לחיות איתה, מבלי שיצטרך לשלם דמי מזונות לאשתו ולשני בניו, החליט לחשמל אותם. הוא הספיק לחשמל את אשתו ואת בנו האחד למוות. בנו השני, בן תשע כשזה אירע, היה עד לרצח הכפול והיה חכם ובעל תושיה דיו כדי לברוח.

כולנו הזדעזענו כהוגן מן הסיפור הזה, וניהלנו שיחה לא רק על איכותו של הסיפור, כטקסט, אלא על מה עלול להביא הורה לעשות דבר כזה לילדיו.

זה לא המקרה הראשון ולא האחרון. המקרה הזה אירע בצפון הארץ לפני שנים. אבל היו גם רבים אחריו.

כתבתי כבר בעבר על רגעי שבירה, שבהם פתאום יוצא מן האדם איזה שד נורא, פסיכוטי, ושברגעים מסוימים זה עלול לקרות לכולנו. ההבדל הדק, והמשמעותי, הוא כמובן, שאנחנו לא צועדים את הצעד הנוסף והנורא הזה. שאנחנו יוצאים מן החדר, לוקחים אוויר, נרגעים, ושבים לטפל בילדים כמו שראוי לעשות וכפי שהם צריכים.

ובאמת, איך אפשר לעשות דבר כזה לילד, כשילד מביא כל כך הרבה שמחה לחיים.

אמש הילדים נרדמו בשבע בערב, מבלי לאכול. פשוט אי אפשר היה לעצור אותם מלישון. אז כבר הבנתי, שהלילה יהיה שמח. ואכן, הם התעוררו בארבע בבוקר, ואני זינקתי מן המיטה איתם. האכלתי אותם, החלפתי להם חיתולים, עשיתי אינהלציה למיכאל. הבטתי בשעון ואמרתי לעצמי, שישנתי מספיק. מוטב שאלביש אותם כבר למעון, וכשאבא שלי יגיע, כמו מדי יום ראשון ושלישי, בארבע וחצי בבוקר, אשב איתו קצת, ואז אצא למכון הכושר, כשהילדים כבר מוכנים ללכת לגן.

וכך היה.

עשיתי כושר, נסעתי לחיפה, וכשחזרתי אספתי את המכונית מן הרחוב שבו אני מחנה אותה, קרוב לתחנת הרכבת, ונסעתי משם ישר למעון.

הייתי הרוס מעייפות. שנת הרכבת לא הועילה לי הרבה. ממש פחדתי לנהוג. אבל כבר היה שתיים וחצי, וידעתי שאין טעם שאשוב הביתה כדי לישון 45 דקות, ואז אקום ואסע להחזיר אותם הביתה מן המעון.

"מה קרה!?" קידמה יעל, מנהלת המעון את פניי המכורכמים מעייפות.

היא התכוונה לשעה המוקדמת שבה אני בא לאוספם משם.

הסברתי לה, וחיכיתי עד שהמטפלות סיימו להאכיל את דניאל בצלחת פרי ואת מיכאל בבקבוק, ולקחתי אותם הביתה.

בדרך התקשרתי לאילנה.

"אילנה, את בבית? אני ער מארבע בבוקר, וחייב לישון. תוכלי להיכנס אלינו?"

למזלי הרב השיבה בהן.

הגענו הביתה, אילנה נכנסה, שמתי אותם על השטיח, עדכנתי אותה במצב האכילה והשינה שלהם, ונכנסתי למיטה לישון.

זה לקח לי זמן. כדי להיכנס לשינה הייתי צריך לעשות כמה פעמים מדיטציה.

השיטה מאוד פשוטה. זו שיטתו של חוזה סילבה.

אתה שוכב במיטה, וסופר כמה פעמים ממאה עד אחת, לאחור.

בסוף התודעה נעלמת. אתה נכנס למה שקרוי 'מצב אלפא,' וכבר נרדם.

קמתי אחרי שלוש שעות של שינה, רענן לגמרי.

התקלחתי, יצאתי איתם לטיול ערב קצר באספרסו בר, כדי שינשמו קצת אוויר, ואז חזרתי איתם הביתה, למקלחת.

הראשון היה מיכאל. השני דניאל.

שניהם צהלו במגע עם המים. אבל דניאל גם החליט להראות לי כמה יפה הוא למד, ממני, כי לא היה לי מה לעשות ולימדתי אותם את זה, להשפריץ מים.

הוא טפח בהנאה מרובה בשתי ידיו על פני המים, מתיז מים לכל עבר, וגם עלי, צוחק וצוהל.

וגם אני צחקתי, וכשהרמתי אותו בידיי, כדי להשכיב אותו בתוך המגבת, שחיכתה לו פרושה על מכסה האסלה הסגורה, נשקתי לו באהבה, וגם אמרתי לו את זה.

ואחרי כן השכבתי אותו לישון במיטה השכנה לזו של אחיו, מיכאל, כיסיתי אותם בשמיכת הפוך ועשיתי לשניהם 'מערה,' כמו שאבא שלי, סבם, היה עושה לנו כשהיינו ילדים. והם צהלו גם מזה.

קשה לגדל לבד שני ילדים. רק עכשיו אני מבין את שאלתו של אבא שלי, באספרסו בר, לפני כשנה, האם אני מבין את משמעות הדבר שאני לוקח על עצמי, והאם אני מסוגל לזה.

אז הייתי מוישה גיבער. "כן, בטח," אמרתי לו.

עכשיו אני מבין עד כמה הייתי מנותק מן המציאות.

כל יום אני חושב על הוריי, על אבי ועל אמי, שבשנות העשרים לחייהם כבר מצאו את עצמם מטופלים בארבעה בנים. איך בכלל עמדו בזה, ואיך אבא שלי עומד בזה עד היום. כי, את זה כבר הבנתי מחיי שלי ומיחסיי איתו, ילדים זה לכל החיים, עד רגע נשימתך האחרונה.

ולפעמים צריך לקחת נשימה עמוקה רק מן המחשבה על זה.

לילה טוב.