אם אתמול ניתן היה לשמוע פה בכי, היום, בוקר ראשון של הילדים בלעדיי בגן, הם פרצו ממנו בצהלות שמחה. היה להם המון מה לספר לי. ילדי הגן בחרו את מסלולי הטיול שהם רוצים להכיר לחבריהם החדשים, ולקחו את מיכאל ודניאל אל כיכר הרוחות, שמה מעיד על טבעה, ואל סלעי המצוק בראש ההר. אחרי כן גם שיחקו בברכת הכדורים בג'ימבורי של הגן רחב הידיים. הם גם אכלו ארוחות בוקר וצהרים בגן, והגיעו הביתה שבעים לחלוטין, בשעה שתיים, בעוד שאני חיממתי להם אוכל כהרגלי.
כשבאו הביתה מצאו כאן את מולי ואיתי, הנגר מתובל ועוזרו, שהתקינו כאן כונניות ספרים. זה כמובן סקרן אותם. בייחוד שסיפרתי להם, שמולי מקים חוג נגרות בימי שישי, והזמין אותי להתנסות בזה יחד עם בניי ולבנות איתם משהו יחד. כשאמר לי זאת נתקפתי בקוצר נשימה מרוב חרדה, אבל הבטתי בעיניו הטובות ואמרתי לו, שאם יש מישהו שאשמח למוד ממנו לקדוח חור זה הוא.
אז ייתכן שזה יתווסף לחוגים שנעשה יחד. כדורגל, קונג-פו ונגרות. מה רע.
היום, כשמולי עבד כאן, נכנס אלי לשיחה יוסי פישר, שכנו, מורה ותיק לקונג-פו לילדים בישובי משגב. הייתה לנו שיחה ארוכה ומצוינת. הוא איש חינוך בנשמתו, אדם מיוחד, גם אשתו נהדרת, והספקתי להחליף איתה ברכות בספרדית ברחוב. סיכמנו על שיעור ניסיון ביום חמישי הקרוב, בכרמיאל, שם הוא מעביר את החוג.
אחר הצהריים מיהרתי עם מיכאל ודניאל אל מגרש הספורט בישוב, שם התקיים חוג כדורגל בהדרכתו של רולי, אף הוא דרום אמריקאי. הוא שילב במיומנות רבה את מיכאל ודניאל באימון, ומיכאל אפילו הבקיע גול ראשון, מה שזיכה אותו להיות לשוער. שניהם גם התלבשו במדי ברצלונה, שהסבא שלהם קנה להם כבר מזמן ומתאימים במידותיהם לגיל עשר, אם לא לבר מצווה. דניאל עם המספר של רולנדינו, מיכאל עם המספר של מסי. שערו בנפשכם.
בעודם משחקים, לא ידעו שהפתעה הגדולה של הערב עוד מחכה להם. בת דודי נאוה הגיע אלינו מרמת הגולן עם בתה המתוקה, הלל, ועימן, בקופסה, כלבת גולדן מעורבת בלברדור בת שישה שבועות. התאילנדים בדיר הטלאים שלהם, שם גדלים הכלבים, קראו לה 'פינו,' שמשמעו 'כלבה' בתאית, ולפיכך זהו גם שמה.
עוד בעמדנו במול מגרש הכדורגל התקשרתי לאורלי, הווטרינרית של תובל , ומכיון שלא יכולתי לגשת אליה למרפאה, כי הייתי חייב לנכוח באימון הכדורגל הראשון של בניי, עשתה לי ג'סטה, ירדה מהמרפאה עם שקית אוכל גורים לכלבה הקטנה, שתספיק לה לכמה ימים, וגם ניצלה הזדמנות להתבונן בה ולהסביר לי את תכנית הטיפול הקרובה בקטנה.
כשהילדים סיימו לשחק ונכנסו למכונית של נאווה הם היו פשוט מאושרים. חזרנו הביתה, הם והלל עלו לפינת היצירה כדי להכין לפינו, בעצתה של נאווה, קישוטים לארגז שהיא שוכנת בו, בפינת המטבח, אני התקשרתי ל'עולם של חיות' בכרמיאל והזמנתי משם במשלוח מחר קולר ורצועה וקעריות מזון ומים ושק אוכל, מחר אוסיף לזה חבל משחק ששכחתי להזמין, ושוחחתי עם נאווה על קניות מצרכים מ'שופרסל' דרך האינטרנט. בהנחייתה גם גיליתי, שיש שני ימי משלוח עד לתובל. זה יחסוך לי המון ריצות לקניות, ויאפשר לי להתרכז בהוראה ובכתיבה ובטיפול בילדים ובית.
נאוה הביאה איתה גם עוגת בננות נפלאה, ואני בכלל שונא בננות, אבל לא מסוגל להפסיק לאכול אותה – ונתח סינטה עסיסי תוצרת בית, תוצרת 'מרינדו', שרועי והיא מבעליו.
בת דוד טובה ומסורה שכזו. ואחרי כן עוד נעמדה לפתוח איתי ארגזי ספרים וסידרנו יחד ארבעה מדפים בכונניות החדשות, מצמצמים במעט את היקף הארגזים הממלאים את הבית.
בלילה, דניאל מאוד רצה שפינו תישן בחדרם. הסברתי לי שהיא עלולה לעשות שם צרכים וזה יהיה לא נעים. גם אמרתי לו, שפינו בוכה כי היא עצובה, מפני שרק היום עזבה את אימא שלה ואחיה ואחיותיה ועברה דירה אלינו, ושקבעו את זה בשבילה. ועכשיו צריך להסביר לה, שבמקום הדברים שהפסידה יהיו לה כאן המון דברים חדשים.
"נכון, יהיו לה פה הרבה חברים חדשים, במקום יפה," אמר לי. משיב לי בדיוק מה שבו ניחמתי אותו רק אמש. "אבא, אני יודע את שפת הכלבים."
"איזה כיף, גם אני," השבתי לו.
כששכבנו לישון הוא התקשה להירדם, מפני שפחד מן השרקיות, הרוחות המזרחיות, שכאן, על פסגת הר, הן שורקות נורא.
"בכל הארץ יש עכשיו רוחות כאלה," סיפרתי לו.
"גם אילנה פוחדת מהרוח הזאת??"
"בטח."
"ומי שומר עליה?"
"מבוגרים שומרים על עצמם."
"חבל. היא צריכה בעל חיים שיתחבק איתה," אמר, וחיבק את חומי הכלב מפרווה ואת הדובי הלבן שהבאתי אל חיקו.
העברתי אותו למיטה של אחיו, כדי שיתחבקו ולא יפחדו משריקות הרוח, וישבתי על הפוף לצד מיטתם עד שנרדמו, יודע עמוק בלבי שעשיתי להם אושר גדול במעבר ל הנה, לבית הזה ולמקום הזה.
יותר מזה אני לא צריך כדי להיות מאושר.
שיהיה לכם/ן לילה טוב חמים ורגוע.
נ.ב.
כן. היא כבר השתינה על הארץ בבית, וכרגע גם סחבה בשיניה הקטנות את סמרטוט הרצפה שפרשתי על רצפת המטבח אל הארגז שלה. אז מה:)? הדבר היחיד שבאמת יבאס אותי זה אם תאכל ספרים במחאה על הישארותה בבית כשאנו איננו בו, כמו קודמתה המנוחה, לונה. אבל גם על זה אתגבר.
