אמנות ארצישראליתהורותהורים וילדיםחד הוריות

אבא, הוא כועס?

אתמול בערב, בפעולת מחאה על כך שלא קיבל את הפיה האהובה עליו בבקבוק המטרנה, אלא אחיו זכה בה הפעם, נשכב מיכאל על ספסל הישיבה בסלון ועשה בדיוק מה שהוא יודע שאני לא אוהב – דחף ברגליו הקטנות את כול ספרי האמנות, השוכבים בגומחות מתחת לשולחן הסלוני שלנו.

ספרי האמנות, ובהם ספרי צילום וציור, ספרים על מוסיקה ועל קדרות וכך הלאה, גלשו מגומחות השולחן אל רצפת הסלון.

"אני מאוד כועס, מיכאל," אמרתי לו, "אסור לך לעשות ככה. אתה סתם עושה לי עבודה מיותרת."

מיכאל ירד מן הספסל והתעקש לעזור לי להשיב את הספרים למקומם. ואז לפתע צדו עיניו את אלבום התמונות של ציונה תג'ר, הציירת הארצישראלית הראשונה, האהובה עלי מאוד.

כריכת האלבום

"אבא, תראה, מגדל שלום!" קרא מיכאל, והצביע על שער האלבום.

"זה לא מגדל שלום, מיכאל, זה המסגד של יפו," חייכתי אליו. "זה ספר ציורים של ציירת, שקוראים לה ציונה תג'ר. אתה רוצה לראות את התמונות שציירה?" מיכאל הנהן. דניאל מיד בא והתיישב לצידי.

פתחתי את האלבום על ברכיי ועברתי איתם תמונה אחר תמונה.

"הנה הנמל של יפו," אמרתי להם, "אתם רואים – יש כאן ים וסירות ובתים שעומדים על חוף הים."

נמל יפו

"והנה הוואדי ליד הבית שלנו, ומה עוברת בו?"

"הרכבת!" קראו יחד.

"נכון, פעם עברה פה הרכבת, ובקרוב עוד פעם תעבור בו רכבת," הבטחתי להם.

ואדי שלוש

לא סיפרתי להם, שאת הנוף המדויק הזה הייתי רואה במשך שנים, מחלון הדירה השכורה שגרתי בה עם אהובי הראשון, סער עפרוני, שהיה אף הוא צייר פיגורטיבי מופלא.

"אבא, הוא עצוב?" שאלו אותי כשראו את דמות הליצן שציירה ציונה תג'ר.

הליצן

"לא, הוא לא עצוב, הוא פשוט מביט הצידה," אמרתי להם, חוסך מהם הסברים על דמות הליצן העצוב והקוביזם.

"מי זה האיש הזה?" הצביע דניאל על הפורטרט של אברהם שלונסקי.

"הוא משורר. הוא כתב שירים וספרים, כמו אבא," אמרתי לו.

"והוא עצוב?" שאל מיכאל.

"לא, מיכאל, הציירת הזאת פשוט לא ידעה לצייר כל כך טוב פנים," הסברתי לו, אחרי שהשאלה הזאת נשנתה למול כל פורטרט בספר. ואכן, שמתי לב לכך, שבכל הפורטרטים יש הבעת פנים עצובה.

 

"אתה רוצה להיות צייר כשתהיה גדול?" שאלתי את מיכאל, שאוהב מאוד לצייר.

"לא," הוא השיב לי.

"אתה רק רוצה לכתוב ספרים כמו אבא?"

מיכאל הנהן.

סיימנו לעבור על כל האלבום הזה, והלכנו לישון.

הלילה, חזרנו הביתה מאוד מאוחר, קרוב לעשר, כי אני לימדתי בכפר הירוק והילדים היו אצל סבא, ברמת השרון. רק התיישבו ליד השולחן הבחין מיכאל באלבום התמונות של ציונה תג'ר, שהנחתי על שולחן האוכל במטבח, מתוך כוונה לכתוב עליו פוסט, וביקש שאספר לו שוב את הספר הזה. אמרתי לו שאני עייף מדי. אבל הם התעקשו שהם רוצים סיפור. אז הדלקתי נר בפמוט על יד המיטה, כדי שלא אצטרך אפילו לקום לכבות את האור, ולאור הנר, מה שכמובן שימח אותם מאוד, קראתי להם את "לילה טוב ירח," שהם כבר מדקלמים יחד איתי על פה.

אני לא יודע אם הילדים שלי מפותחים יותר מילדים אחרים. דבר אחד משמח אותי. שהם גדלים בבית שיש בו המון ספרים, מכול הסוגים והמינים, ובכול פעם הם יכולים למצוא ספר מסוג אחר לעלעל בו. הדבר היחיד שעלי לגמול אותם ממנו הוא נטייתם לקרוע דפים מספרי הילדים שלהם, או לקלף את כריכתם, כמו שעשה הבוקר מיכאל לספר "איפה האגודל." בחדווה גמורה, ומתוך כוונה מוקפדת, קילף להנאתו חלק מכריכתו של הספר המתוק הזה, שדי להם בזה שהם אוחזים בו בידם, ומיד הם מתחילים לשיר ולכרכר בחדר "איפה האגודל/איפה האגודל/ הנה היא/ הנה היא/ מה שלומך הבוקר/טוב תודה בסדר/ להתראות, להתראות."

אמש אמרתי לחברה טובה, שכאשר יגדלו, ארצה לבדוק אפשרות לרשום אותם לבית הספר לטבע או לבית הספר לאומנויות. את הגן שיעשו גן עירוני, כמו כולם, שלא לנתק אותם מן המרקם האנושי של בני גילם בנווה צדק. אני רוצה שיהיו להם מכאן חברים וחברות. אבל כשיגיעו לגיל בית הספר, אם רק יתמידו בפיתוח תחומי העניין שלהם – מיכאל בכתיבה ובציור, דניאל בתנועה, במוסיקה ובטכנולוגיה – ארצה לאפשר להם זאת.

אבל עוד חזון למועד. בינתיים אפשר ללכת לישון. לילה טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

תגובה אחת

  1. הערה בטיחותית: לא רצוי להדליק נרות בבית בכלל ובמיוחד לא כשיש ילדים קטנים. במצבי עיפות ניתן להרדם כשהנר דולק בלי לשים לב, ילדים יכולים לבעוט בו בחוסר זהירות. מכאן הדרך לשריפה חס וחלילה קצרה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button