ילד הוא לא מקור של קושי, הוא קרן ברכה

שנים לפני הולדת בניי נחרדתי, כמו רוב בית ישראל, מן הפרסומים השנתיים של הלשכה לסטטיסטיקה, על אחוז העניים במדינת ישראל, ועל המספר הגבוה יותר ויותר של ילדים עניים בתוכם. לבי נחמץ מול תמונות של מקררים ריקים, של קשישים ושל הורים קשי יום העומדים בתור לחלוקת מזון באחת העמותות, או מול מקרים לא מעטים של ילדים, ששלחו ידם בגנבה מתוך רעב ותחושת מחסור. וכרבים אחרים, כל אימת שראיתי את אלה, בירכתי בלבי את מזלי הטוב, ואמרתי לעצמי, שמי שאין ידו משגת לפרנס את ילדיו מוטב שלא יביאם לעולם. שיצמצם את מספר הנפשות בביתו, ובלבד שלא תחושנה או תחיינה בתודעת מחסור.

בינתיים, כפי שאתם יודעים, הבאתי שני ילדים לעולם. ועשיתי כן מתוך תחושת הכרח, אחרי שעברתי צנתור ועברתי עוד איזו אפיזודה רפואית, תסמונת בארט שבאה ונעלמה, תודה לאל, והבנתי, כי לא לעולם חוסן, וכי אני מוכרח להביא ילדים לעולם כדי שעוד אזכה לגדלם, ולצאת מן העולם שעה שאני מותיר אחריי זכר. ואז קמתי ועשיתי זאת, בניגוד לדעת משפחתי ובן זוגי דאז, ובלי כל כסף במזומן, אלא באמצעות הלוואות בנקאיות נשכניות.

והנה, מקץ שנתיים וחצי לגידולם, אני מאושר וחדור תכלית כפי שלא הייתי מימיי. נולדו לי שני בנים נפלאים, שכל סובביי מתברכים בהם ורואים בהם לא פחות מאשר מעשה של נס. ועם זאת, בו-בזמן שאני מאושר מקיומם עמי, ומכל שלב ושלב בהתפתחותם כבני אדם, אני גם כורע תחת נטל החובות שלי, עובד קשה מאוד כדי להתגלגל מחודש לחודש, נעזר בבני משפחתי בעזרה ממשית – אך אינני מצטער לרגע. עשיתי את מה שהייתי מוכרח לעשות כדי להיות מאושר, לכדי להיות לאדם שלם וכדי לתת לשתי נשמות טהורות אלה את הזכות לחיות בעולם. והלוואי ואזכה לעשות זאת פעם נוספת.

כאשר רק תכננתי את הבאתם של מיכאל ודניאל לעולם, ונטלתי אז על עצמי עריכה של כעשרה ספרים בתוך שמונה חודשי הריון, ועוד הוראה בסדנאות כתיבה ממש מדי יום, ובתוך כל זה גם הכנתי את הבית לבואם אליו, אמרתי לעצמי, שאם חס וחלילה לא אוכל לעבוד, ומקורות הכנסתי יבשו, אהיה מוכן גם להגיע אל עמותות המזון, ולקבל מהן מטרנה וחיתולים, או מצרכי מזון לקיום בסיסי. שלא אראה בזה ביזיון או בושה, העיקר שאזכה להיות להורה, לאב, ולגדל ילדים בעולם.

אלה לא היו דיבורים בעלמא. כך אני מאמין גם כעת.

אמנם, אני מאוד מקווה שקרן השפע עוד תיפתח לי, בזכות יצירתי וכל מה שעמלתי בחיי עד הנה. אבל אני חי במסגרת אפשרויותיי, ונהנה מחיי בתוך מה שאני יכול לעמוד בו. וכך אני מחנך גם את בניי.

אני כותב את כל הדברים האלה, מפני שהשבוע נדרשנו, בפרלמנט האבות שאני חבר בו, לשאלה – האם תביא לעולם ילדים בידיעה שייוולדו לתוך עוני. התשובה לשאלה הזאת, ברמה החומרית, ברורה לי לחלוטין: כן מהדהד ורחב. כן, לא רק משום זכותי להורות, אלא מפני המוכנות, אפילו התובענות שלי, לקבל מידי המדינה שחייתי בה כל חיי עד הנה, ותרמתי לה כמידת יכולתי כל חיי, את הסיוע הנדרש לגידול ילדים בה.

הדבר היחיד שעשוי, או במקרה שלי עלול, להביא אותי לוותר על הורות, הוא החשש, שמא אביא את ילדיי לחיות במצב של חסך רגשי. כלומר, שמתוך חסך חומרי שאני עלול להיקלע אליו, אגיע למצב שבו לא אתפקד רגשית, לא אתן להם את מלוא מה שהם זקוקים וראויים לו מבחינה רגשית, ובראש וראשונה – בטחון רגשי בעצמם, בי כהורה המגדל אותם ובסובביהם.

אך מכיוון שאני בוטח ביכולותיי הרגשיות, בשפע הרגשי שיש לי להעניק לילדיי, היה לי ברור שאביא אותם לעולם.

וזה מה שיש לי לומר לכל הורה, בכל גיל, המתלבט אם להביא עוד ילד או ילדה לעולם. ילדים יכולים לחיות גם בצמצום, אם צריך, בצמצום חומרי. אבל לא בחסך רגשי. אם אינך בטוח ביכולת להעניק להם ביטחון רגשי, סביבה בטוחה רגשית, אל תביא אותם לעולם. אבל אם מה שעוצר בינך לבין הולדתם הוא כסף, אל תימנע מהם. ילד הוא לא מקור של קושי, הוא קרן ברכה.