במרוצת הימים האחרונים, מאז התרגש עלינו גל המחאה הלהט"בית, שרק החל, הייתי עסוק לא רק בארגון ההפגנה בכרמיאל, ובטיפול בתקשורת שהתלוותה אליה. דניאל נתקף בווירוס, עם 38.5 מעלות חום, בתוך כך התלונן על כאבי ראש ואז על כאבי אוזניים. כך, אפוא, ביקרתי עם הילדים אצל רופאי הילדים בכרמיאל שלשום, כדי לאבחן וירוס, ואז אתמול, כדי לנקות את האוזן משעווה ולאבחן נוזלים באוזן, ואז דניאל נרגע – ומיכאל התחיל מעלה חום ומשתעל.
אתמול היו לו 38-39 מעלות במשך היום. אני הצטרכתי לרדת לתל אביב, כדי ללמד. אז השארתי אותם בידי אבא שלי, עם תרופות להורדת חום והוראות מדויקות כמה לתת לו ומתי, וליתר ביטחון גם ביקשתי מחברתנו ורוניקה, הסייעת הוותיקה בגן, שתקפוץ אלינו הביתה, כדי לראות אם אבא זקוק לעזרה בטיפול בילדים החולים.
אבל כשחזרתי בחצות הביתה, ושמעתי את הילד משתעל, וכאשר בא למיטתי באמצע הלילה, וניסה להירדם לידי, משתעל תכופות, ועם בוקר, כשראיתי ששוב יש לו חום, למרות התרופות להורדת חום שקיבל, הרגשתי שמשהו לא בסדר. חששי התגבר, כאשר שיחקנו שח מט וניצחתי אותו, וזה פשוט לא קורה, וכאשר התלונן שהוא מבולבל.
ברגע ששמעתי זאת טסנו שלושתנו לרופא הילדים, פעם שלישית ברציפות, יום אחר יום השבוע. הוא בדק אותו, אמר שהריאות שלו נשמעות נקיות, אבל שהשיעול הזה, יחד עם מה שהילד מתאר כבלבול, באמת לא מוצא חן בעיניו, אז כדאי שאקח אותו ל"טרם" לספירת דם ולצילום חזה.
הגענו ל"בטרם". צילום החזה עבר מהר. ואז ישבנו וחיכינו לבדיקת הדם. מיכאל בכה שהוא לא רוצה בדיקת דם. אז ניסיתי להסיח את תשומת ליבו בפרק מ"קופיקו" בטלפון החכם שלי. אבל הפרק נגמר ואנחנו עוד המתנו לאח, שיתפנה לקחת ממנו דם. ובינתיים גם דניאל כבר איבד את סבלנותו, ואיים עלי שפשוט יילך משם, אם לא נלך כולנו יחד.
אחרי הפצרות מרובות הגיע האח אל החדר. הושבתי את מיכאל על ברכיי, והאח קשר לזרועו הדקיקה של מיכאל כפפת לטקס, כדי לעצור את הדם, וביקש ממנו לאגרף את כפו כמה פעמים. הילד בכה מאוד. ברגע שהאח קרב אליו עם המחט, שצינור דקיק מחובר אליה, עצמתי את עיניו בכף ידי, ועצמתי אף אני את עיניי. לעולם איני מסוגל לראות הקזת דם. לא ממני, ודאי שלא מילדיי. ביקשתי גם מדניאל שלא יסתכל בזה, כדי שלא יהיו לו סיוטים.
מיכאל בכה נורא. זה ממש כאב לו. ואחרי שסיימנו קרא לי הרופא והראה לי בצילום את מיקום הדלקת בריאתו של מיכאל. "יש לו דלקת ריאות," פסק. "אני רושם לך אנטיביוטיקה לעשרה ימים ואינהלציות." התלבטתי רגע אם לא כדאי לתת לו מנה ראשונה בעירוי, ואז הרופא הציע לי לתת לו מנה בסירופ.
הוא מזג לו סירופ מוקסיפן בכוס חד פעמית והושיט לו אותה. הוספתי בה מעט מים. הילד שתה מעט מן הסירופ, ובקושי היה מסוגל לבלוע כדי מחציתו. "מיכאל," אמרתי לו, "אתה חייב לשתות את זה. אחר כך אקנה לך סירופ בטעם אחר."
אבל מיכאל התקשה מאוד לבלוע את הסירופ, ולקחנו אותו אתנו למכונית. נסענו לחלקו השני של הערב – לקנות לילדים את כול הדרוש להם לכיתה א'. אתמול הם עשו את זה עם סבא. הוא בחר איתם תיקים, קלמרים, קופסאות אוכל וכלי כתיבה, הוציא על זה 600 ש"ח. הם שמחו מאוד, קינחו את הערב של אמש בגלידה, וסבא חשב שבזה הסתיים העניין. אבל היום הגיעה אלי רשימת הציוד הנדרשת, והשלמתה הייתה דרך להוציא את הילד מן הכאב בזרועו ומתחושת החולי שלו.
נכנסתי איתם ל"אופיס דיפו" כרמיאל, נתתי למנהל החנות את רשימת הציוד, לכול ילד סל על גלגלים, והצעתי להם לנסוע אחריו ולבחור כול מה שירצו בו, על פי הרשימה. הם כמובן שמחו על כך מאוד.
זה עלה לי עוד 550 ש"ח. משמע, עלות הציוד לילד אחד לכיתה א' היא כ-600 ש"ח. ולי, כידוע, יש שניים, תודה לאל. אז זה כפול.
כשיצאנו מיכאל אמר שהוא רעב. שמחתי מאוד. ראיתי שם מסעדה ערבית שמוכרת בשרים על האש. התיישבנו, הזמנתי לדניאל קבב, שהוא אוהב, ולמיכאל פרגיות, שהוא אוהב. וסלטים, ופיתות, ושתייה. אכלנו שלושתנו ועוד נשאר מה לקחת הביתה. אבל זה קצת הסיח את דעת מיכאל מן החולי.
ואז נסענו הביתה, דניאל התקלח, מיכאל עשה זאת אתי מוקדם יותר, נשכבנו במיטה, ולבקשת מיכאל, שהיה עייף מכדי לשמוע סיפור בקריאה, סיפרתי להם על ימות ילדותי. איך הייתי מאוהב בגן חובה ברוני מנסדורף, אחות של עמוס, ואיך אמם ערה הרחיקה אותי מבתה, כי כנראה הייתי ילד משוחרר מדי לטעמה. אחרי כן סיפרתי להם איך אחד הילדים בא בוקר אחד לגן, ואמר לנו שהוא יודע איך מכינים דבש. הוא לקח זרד דק, תחב אותו בגופו של שבלול חי, ובעסיס גופו הדביק לקצה הזרד שלו דבורה, מן הדבורים הרבות שמצצו צוף מפרחי הגדר החיה שהקיפה את הגן. אחרי כן תחב את הדבורה האומללה לשקית ניילון ומילא אותה במים.
"מה אתם חושבים קרה לדבורה?"
"היא טבעה ומתה," קבע מיכאל.
"בדיוק, ואז הגננת הסבירה לנו מה זה 'צער בעלי חיים,' ומאז אני מאוד אוהב בעלי חיים," אמרתי להם. ואז סיפרתי להם על מיצי, החתולה שלי, ועל שלושת כלבי וכלבות הזאב שהיו לי ולאחי, ואיך הורינו הרחיקו אותם מן הבית.
"ולכן, ברגע שבגרתי וגרתי לבדי, גידלתי בעלי חיים. בתחילה את שושכמוה, כלב שחור שחי אתי חמש עשרה שנים, אחרי כן את לונה, שחייתה אתי ארבע עשרה שנים, ואת סולטן החתול, וכעת את החתולים גילון ודמקה ואת פינו. ואני אף פעם לא אקח אותם מכם, כי לא אעשה לכם מה שכול כך פגע בי," סיימתי.
ואחרי כן התקשו להירדם יחד, בשל השיעול של מיכאל. וכעת אולי, אולי הם כבר נרדמים.
הארכתי הפעם בסיפור, כי אף על פי שהוא טריביאלי – הורה מתמודד עם ילד חולה – הוא אינו טריביאלי כלל. לא בימינו אלה, שבהם נתונה האבהות הגאה תחת מתקפה מחודשת של דתיים, המאמינים שהם היחידים היודעים איך צריכה להיראות משפחה ולמה זקוק ילד, בורים ועמי ארצות, שמדקלמים ססמאות על הזדקקות הילד לאב ולאם, כי זה מה שהם מכירים, והם לא מעלים על דעתם שאפשר אחרת, וסתם הומופובים וטרולים, שנהנים לכתוב נגד מבנה המשפחה הגאה, מבלי להבין שהם היחידים הפוגעים בילדינו, בעצם הארס שהם מטפטפים כלפינו. אה, וגם אחת, עירית לינור, בקהילה אנחנו מכנים אותה 'הפטרייה', כי היא תמיד צצה מחדש, כמו פטרת רגליים, ברגע שהיא רק מזהה הזדמנות להמשיך לטפטף מארסה כלפי המשפחות שלנו, ההורות שלנו וילדינו. אני מאוד מתפלא על גלי צה"ל שממשיכים לתת לאישה הנתעבת הזאת במה. המחאה הלהט"בית היא הזדמנות פז לשלוח אותה הביתה, ולנקות קצת את גלי האתר מארסה.
ילד צריך הורה שיאהב אותו, יהיה קשוב לו וידאג לכול צרכיו. ילד צריך הורה שיעמיד אותו תמיד, אבל תמיד, בראש סדר העדיפויות שלו, ויוותר על הכול למענו. ילד צריך גם סביבה תומכת, שלא תעמיד אותו כשונה או כאחר רק בשל הבחירה של הוריו או של ההורה שלו במבנה משפחה שונה מן המקובל. ילד כזה גדל בתוך אושר. ולראייה, הייתם צריכים לראות איך הבוקר שניהם התנדבו לנקות יחד אתי את הבית, ניקיון יסודי, לקראת בואו של אורח שאני מאוד מצפה לבואו. זה כמובן משהו שלא הייתי מעלה על הדעת, לו הייתי יודע שמיכאל עם דלקת ריאות. אבל התרגשתי מאד למול נכונותם לעזור לי כך, ורצינותם בכול מעשיהם.
"אבא, למה קוראים לדלקת ריאות 'דלקת ריאות'?" שאל דניאל במכונית, בדרך הביתה.
"כי זה כמו יובל המבולבל," השיב לו מיכאל. "ליובל קוראים יובל, ומבולבל כי הוא מבולבל. ככה זה דלקת ריאות."
תודו שזה הסבר הגיוני מפי ילד חכם בן שש ומחצה. בחוכמתו פירק את שמו לשם ולתואר, ואז השליך את זה למחלתו. ושיסלח לי יובל על ההקשר האסוציאטיבי של מיכאל. אנחנו כאן אוהבים אותו מאוד.
שיהיה לכם/ן לילה טוב. לילה מלא אהבה ובריאות ושפע. וגם לנו, בעזרת השם. לילה טוב.
