בצהריים, אחרי שעשינו יחד הליכה של כושר, מיכאל, דניאל, אני והעגלה – לונה הייתה אמורה להצטרף אלינו, אבל ברחה באמצע, וחזרה הביתה מאוחר יותר – נחנו בסלון. אני פתחתי את הרדיו, עניין נדיר כשלעצמו, ו’נפלתי’ על תוכנית שירים נהדרת, שהגיש יגאל רביד עם עוד מישהו, לא הבחנתי בשמו, תוכנית מחווה לאירוויזיון.
היו שם שירים נהדרים, בביצועים המקוריים שלהם וגם בגרסאות כיסוי מוזרות, משעשעות, אפילו מדהימות. למשל, ביצוע אופראי ל”ווטרלו,” או הביצוע הנפלא של סוזן בויל לאיזה שיר, שאני לא מצליח להיזכר בשמו.
אני נהניתי. הילדים היו עסוקים בשלהם. עד שדנה אינטרנשיונאל התחילה לשיר את “דיווה.”
מיכאל רק פקח עיניי. דניאל ממש רקד לקצב המוסיקה.
ואז הבנתי שיש לי ילד של הומו. כזה, שמתרגש כמו אבא שלו מהשיר הזוכה של דנה באירוויזיון.
הקשבתי למילים, כמו שאני משתדל לעשות כשאני שומע מוסיקה. חשבתי על יואב גינאי הממזר, איך תפס את שילוב המילים המנצח, עם הוויווה והדיווה שלו, כזה שכל אחד יכול להבין, כמו, להבדיל, בשיר ‘הללויה’, שזכה בזמנו אף הוא באירוויזיון. חשבתי על דנה, שפגשתי כשהייתי איש יחסי הציבור של האירוויזיון, שנערך בארץ שנה אחרי זכייתה.
איזו נמרה תקשורתית היא, איזו פאם פאטאל, איך מילאה מפה לפה את אולם מסיבות העיתונאים, וידעה לספק לעיתונאים בדיוק מה שהם רוצים. אמירות ברורות, בהירות, חכמות, קוראות תיגר, דורשות זכויות.
חשבתי על דנה שעברתי על פניה לפני חודש ומחצה ביהודה הלווי אלנבי, שהלכה עם ראשה מונף קדימה, עם משקפי שמש גדולים, ומכנסי סקיני, לא רואה אף אחד ממטר, גם לא אותי, וממילא גם ודאי לא זוכרת דבר.
אלה היו ימים קסומים, באירוויזיון שהייתי איש יחסי הציבור שלו, יחד עם לינדה ריבקינד, מלשכת העיתונות הממשלתית, ועוד עשרת עובדיי.
אבל מרוב התעסקות בילדים, בערב החג הזה, וערגה לבלינצ’עס גבינה שאימי ז”ל הייתה מכינה, שכחתי לגמרי מן האירוויזיון. ערגתי לבלינצ’עס של אמא. אז צלצלתי לאבא, כדי לומר לו, שאם הוא הולך לארוחת חג, והמארחים מציעים להכין לי משלוח, שלא יתבייש לקחת:) אבל בסוף אפילו לא אמרתי לו את זה. רק איחלתי לו חג שמח וחזרתי לילדים.
לא רציתי ללכת לאף אחת מארוחות החג המשפחתיות שהוזמנתי אליהן. קודם כל אני שונא מאכלי חלב של שבועות, כל מיני איטריות בגבינה וכאלה. חוץ מזה, יום לפני כן נסעתי עם הילדים לבית אבא, לארוחת שישי, וחזרתי איתם בעשר וחצי בלילה, רדום לגמרי, פוחד נורא מן הנהיגה. החלטתי, שאמעיט להבא ככל האפשר בנסיעות ליליות מן הסוג הזה, כששני האוצרות הקטנים האלה ספונים במושב האחורי של הרכב, בסלקלים שלהם.
הרי זה פחד אלוהים ממש.
בבוקר, אחרי ההליכה בשדרה עד ל”אספרסו בר,” התיישבנו בבית הקפה. הילדים די מהר ביקשו לאכול, ואני האכלתי אותם בעגלה, ואחרי כן העליתי אותם יחד לגרעפץ. אנשים שעברו שם חייכו אלי, מלאי הפתעה.
אבל כשהרמתי אותם בידיי ולקחתי אותם פנימה, לשירותים בקומה השנייה, כדי להחליף להם חיתולים, זה כבר היה כנראה יותר מדי.
אמא אחת, של ילדה בת שנה ושלושה חודשים, קפצה ממקומה.
“אני אעזור לך.”
“זה בסדר, אני רגיל” אמרתי לה.
“לא, לא, אתה בטוח צריך עזרה,” התעקשה.
“אני לא צריך עזרה, זה בסדר,” חייכתי אליה בין שני בניי, ועליתי למעלה.
זכרתי שבין שני תאי השירותים, של הבנים ושל הבנות, ישנו ספסל עץ, ותכננתי לחתל עליו את הבנים. אבל הספסל לא היה שם. הורידו אותו למטה. היה שם רק מקרר קטן.
נו, טוב. במקרה כזה גם מקרר מושבת יכול לשמש פינת החתלה.
השכבתי אותם בזהירות על ראש המקרר, החלפתי אותם, וכשכבר סיימתי האמא ההיא הופיעה שוב והציעה עזרה.
סירבתי לה בנימוס, וירדתי במדרגות הלולייניות, נזהר שלא למעוד בהן עם בניי.
בדרכי החוצה ראיתי על הבר ארבעה בחורים, תיירים, שני זוגות הומואים, בלי שום ספק.
רציתי לחייך ולומר להם, שהתינוקות שלי הם חברי הקהילה, אבל לא אמרתי.
מיקי, בעל הבית, שעבד על הבאר, בטח סיפר להם עלינו, כי כשיצאו החוצה הם שפעו חיוכים כלפיי מקצה אל קצה.
אחרי כן באו לקפה איל ועמיחי, עם בנם ובתם, יאיר והילה בני השנה ומשהו.
הילדים גדלו מאוד, ונהיו פשוט יפהפיים. שניהם עם עיניים גדולות וכהות, ריסים ארוכים, מלכותיים, ושיער שופע, ומיליון גומות חן.
הילדים היו פעלתניים מאוד. הם אכלו עם שני האבות שלהם ארוחת בוקר, ושיחקו במקביל, ואני לא חדלתי להתפעל מהם.
איל ועמיחי עשו שנה לפניי פונדקאות בדלהי, וכאשר החלטתי לנסוע לשם, הם חנכו אותי לדלהי. ישבו איתי ארוכות, נתנו לי עצות מועילות, מספרי טלפון, ובין השאר קישרו אותי עם עורכת הדין ראדיקה טאפאר, שנאלצתי לוותר על שירותיה, מפני שרבה עם המרפאה שלי, ועם שרון וגיא הנפלאים, שהפכו לחבריי ממש.
היה נהדר להראות להם את הילדים ולראות אותם עם ילדיהם.
“אני מסתכל בכם ורואה את העתיד,” אמרתי להם. “ואני לומד כל רגע.”
“חכה חכה, מה עוד מצפה לך,” צחקו, “ועוד עם שני בנים. אבל זה יהיה כיף.”
אחר הצהריים ביקרו כאן אילן צלר, סוכני, ובת זוגו המקסימה, מיטל. ישבנו שעה ארוכה יחד. אילן הוא כמו בן משפחה בעבורי, כמו אח גדול, אפילו שהוא רק שנה גדול ממני. היכולת שלו לנהל את ענייניי בתבונה, להרגיע אותי ברגעי משבר עם היצירה וההוצאה לאור, והיו הרבה כאלה בשנים האחרונות, מאז “מעשה בטבעת,” וגם החברות העמוקה שלו, הם לא יסולאו בפז.
אבל הפעם גיליתי גם את מיטל, מורה לאן.אל.פי, שעשתה עוד מיליון דברים בעבר, ובהם גם טיפול בילדים.
מיטל יפת העיניים וטובת הלב נטלה לידיה את דניאל, והצליחה להרגיע אותו בצורה נפלאה. הממזר ממש התמכר למגעה.
ילד של הומו או לא ילד של הומו, לאהוב נשים הוא יודע, הקטן.
מחר (היום) בבוקר, ניסע בתוך העיר, לבית של משה ועופר, לאירוע שבועות המסורתי שלהם. שם תהיה הזדמנות למשה ולעופר ולכל החברים לפגוש את מיכאל ודניאל, בניי, ולי – לאכול מן הפשטידות הטעימות, שמשה ועופר עוד ודאי שוקדים עליהן בשעה זו של ליל. יהיו שם דן וארנון, אני מקווה שיביאו עימם את ילדיהם, ואיתמר ורענן, ועוד המון חברים טובים שלי, חלקם כבר הורים, חלקם בדרך.
החלק הצנוע שלי בבייבי בום של הקהילה ההומו לסבית ילבש מחר לבן:)
חג שמח ולילה טוב.
