יצר לב האדם כנראה בכל זאת רע מנעוריו.

זה קרה בחופשה הקודמת. הלכנו לכיכר הבימה, הפעם עם בימבות. בתחילה בילינו שלושתנו על הרחבה. הילדים טסו בבימבות שלהם לכל עבר ואני דלקתי אחריהם עם העגלה.

בשלב מסוים דניאל עזב את הבימבה וירד במדרגות העץ אל ארגז החול הגדול, המצוי בשקע המלבני הגדול במרכז הרחבה. הורים רבים יושבים על מדרגות העץ הרחבות הללו, ומשגיחים על ילדיהם שעה שהם משתובבים שם.

דניאל, ילד גבוה, יפה תואר ותם, נעמד על שביל ליד ארגז החול והתבונן בילדים. מעמדתי למעלה על הרחבה ראיתי ילד גדול יותר ניגש אליו, שואל אותו מה הוא עושה שם, מסתובב לאחור, לוחש משהו לילד אחר, ואז, בן-רגע, הקיפה את דניאל קבוצה של 7-8 ילדים, כולם בנים, בערך בני ארבע-חמש, עם כוונה ברורה בעיניהם להתנפל עליו.

"ילדים, מה אתם עושים שם!?" צרחתי, דילגתי במהירות על מדרגות העץ למטה ורצתי אל דניאל.

הילדים נפוצו מיד לכול רוח. דניאל עמד שם, תמה, לא מבין על מה המהומה, ומה התחולל מסביבו רגע מקודם לכן, שעה ששמונה ילדים הקיפוהו, ובעיניהם זדון ומשובה.

מסביב היו שם הורים רבים. איש לא ניגש לילדים, איש לא הזדהה כהוריהם. אבל יש להניח, ששמונה ילדים בני ארבע-חמש לא מסתובבים בכיכר הבימה לבדם.

מאז אותו אירוע, שאירע לפני כשבועיים, עוד לא נרגעתי.

כשסיפרתי את זה במשפחתי, אחי התווכח איתי ואמר, שלא ייתכן שילדים בני ארבע-חמש הקיפו את דניאל בכוונה לתקוף אותו. שהוא עוד לא שמע על אלימות בגיל כזה.

הבטתי בו ואמרתי לו, שאני הייתי שם, ושכוונתם לא הייתה סקרנות גרידא או רצון לשתף אותו במשחקם. שהם צרו עליו, ולא ניתן היה לפרש זאת אחרת.

אתה מספר לעצמך סיפור, הוא אמר לי.

"אנחנו שונים, גדלנו אחרת, אחי," השבתי לו. "אתה לא חטפת מכות מהילדים בבלוק בנווה מגן כשהיית ילד. אחריך לא רדפו בכינויי גנאי, אותך לא משכו למלכודות כדי להפיל אותך לתוך רפש. אבל אני עברתי את כול זה. אני הייתי הילד, שהסתגר בבית, בעולמו הפנימי, בין ספריו, עד שאימא התחננה לפניו שירד למטה, לשחק עם ילדי הבלוק, מבלי לדעת שהיא שולחת אותי כקרבן למעלליהם. לכן, מה שקרה לדניאל הציף את כול זה אצלי."

אחרי כן לא ידעתי את נפשי. אמרתי לעצמי, שאני לא אתן שיהפכו את בניי לקרבן. שברגע שאוכל ארשום אותם לחוג ג'ודו, קרטה או אומנויות לחימה. אז אמנם, גם אימי זכרה לברכה ניסתה לעשות כן, ורשמה אותי לחוג קרטה בילדותי. אבל התמדתי בו רק עד המבחנים לחגורה צהובה. נשרתי ממנו לפני כן, וכל מה שאני זוכר ממנו הוא את הקאטה הראשונה, ואיך לתת אגרוף טוב בלסת או בעיטה הגונה בביצים, בבטן או בחזה.

וגם זה משהו, בעצם.

תודה לאל שלא נגעו בילד שלי. לא רק משום שהיו עלולים לפגוע בו ולפצעו, אלא מפני שדניאל הוא אמנם ילד תם וטוב לב, אבל גם בעל פתיל קצר – ויד חזקה. הוא רק בן שנתיים וחצי, אבל כבר מעכשיו אני יודע – אוי ואבוי למי שינסה להתעסק אתו בבגרותו. יש לו כול כך הרבה כוח, שהוא מסוגל לשתול תחתיו מישהו במכה.

במהלך הזמן שעבר מאז לא הייתי מסוגל לספר זאת. חשבתי על כך. הבנתי כמה התמודדויות עוד צפויות למיכאל ודניאל בעולם, ועד כמה אינני יכול, גם אם אני רוצה בזה עד מאוד, לחסוך מהם את ייסורי ההיחברות וההתפרדות, את חווית הדחייה ואת הקטטות, שהם מנת חלקם של כל בני האדם, בייחוד אם הם בנים.

חשבתי על הדברים הבאים שהם עלולים להסתכן בהם, מרכיבה פרועה על סקטים, כפי שהם רואים שעושים ילדים בוגרים יותר בכיכר רוטשילד, דרך מעשים פרועים בגיל ההתבגרות, רכיבה על אופנוע או טרקטורון, וכלה בשירות הצבאי, ונחרדתי. פתאום הבנתי מאילו חומרים עשויה ההורות. מאה אחוז אהבה, ומאה אחוז פחד טהור.

הצד השני של זה הוא פחדי לגבי עצמי. פחד המוות תמיד היה עז ועמוק אצלי, אך מאז הולדתם של מיכאל ודניאל הוא גבר שבעתיים. הפחד הכי גדול שלי הוא שאמות בטרם אספיק לגדלם כיאות, וללוותם עד בגרות. הפחד המעט פחות גדול הוא, שאחיה חיים ארוכים, אבל אלקה באיזו לקות, שתמנע ממני לגדלם כיאות. היום, יותר מבכול זמן אחר במהלך חיי, אני מרגיש מחויב לשמור על עצמי בריא וצלול דעת, בעבורם, וניחם בי על כל השטויות שעשיתי, בייחוד על ארבעים שנות העישון שלי, שטרם הסתיימו, ואני מקווה שתסתיימנה, ובטוב.

לילה טוב.