יש לך ריח של בוטנים

     את חברתי האהובה, אף על פי שלא התראינו שנים, המשוררת אמירה הס, פגשתי לפני שנים רבות, אי שם בראשית שנות השמונים, במשרדו של מיכאל פריאנטה, שהיה אז בעל הוצאה לאור ברחוב המלך ג’ורג’ בתל אביב. אני זוכר איך נכנסתי לשם, ואת פניי קיבלו שתי משוררות, אמירה הס וחברתנו המשוררת מרים איתן זכרה לברכה. אמירה הביטה בי ואמרה, במבטאה הבגדדי המתנגן, המיוחד כול כך, “יש לך ריח של בוטנים.”

     אין לי מושג מה הריחה בי. היא דיברה על שורשיות. אני, בכול אופן, באותו רגע נפלתי שדוד לרגליה. וזה לא עבר לי מאז.

     אחרי כן הוציאה לאור את ספר שיריה השני, ‘שני סוסים על קו האור,’ ואני השתגעתי ממנו. הספר הזה הביא בפני קוראי השירה העברית שירה מיוחדת, עשירה ועמוקה כול כך בקולות ובגוונים, שלא הכרנו מקודם לכן. ואני גמרתי עליו את ההלל. ובצדק גמור.

“מִי בַּלַּיְלָה וּמִי בָּרֶכֶב,

וּמִי בְּשַׁעֲטַת חֲלוֹמוֹת אֲבוּדִים.

וְאָבוּד אָדָם בְּתוֹךְ חֲלוֹמוֹ

וּבְתוֹךְ יוֹמוֹ בְּסַנְוֵרֵי הָאוֹר

יַתְמוּת חוּשִׁים.

שֶׁהִבַּטְנוּ

וְדִבַּרְתִּי אֵלֶיךָ

אֶת הַמְּתֹם אֲשֶׁר לַפֶּצַע

אֶת לִפְנֵי  וְאַחֲרֵי וּמְעַט הַשְּׁאֵרִית.

וּמַה שֶּׁנּוֹתָר מִמֶּנִּי לֹא זֶה אַף זֶה

וַאֲפִלּוּ מְעַט לְסַפֵּר לְךָ אֵיזֶה מַשֶּׁהוּ […]

וְאֵלֶּה תּוֹלָדוֹת הַדָּם וְהַתְּזוּזָה:

וְאֵלֶּה תּוֹלָדוֹת הַפְּחָדִים:

שֶׁמִּישֶׁהוּ קוֹרֵא לִי וּמִתּוֹךְ כָּל

הַקָּהָל הַזֶּה הוּא יְבַקֵּשׁ בַּעֲדִי

פִּתְאֹם כְּאִלּוּ אֶת נַפְשִׁי בִּקֵּשׁ.”

מי בכלל הכיר או קרא שורות שיר כאלה לפני שעלתה אמירה על מפת השירה העברית.

שנים שמרנו על קשר חם, אך התראינו בעיקר באירועי ספרות. אבל הקשר שלנו התחדש באמצעות נפלאות הפייסבוק. אני התחלתי קורא את שיריה החדשים בדף שלה בפייסבוק, והיא קראה את הפוסטים שלי על בניי, בבלוג שלי הנדפס בפייסבוק. וכך החילונו מדברים.

עד שבשבוע שעבר גם שוחחנו בטלפון.

והנה הפתיעה אותי לפני יומיים בהודעה, כי היא וחברה טובה שלה נמצאות בצפון, ותשמחנה לבקר אותנו ולפגוש את מיכאל ואת דניאל.

כמובן ששמחתי בזה מאוד, והיום אחר הצהריים באו אלינו, עמוסות במתנות ובאהבה אין קץ.

המפגש היה נהדר. הילדים היו שלווים באופן בלתי רגיל, וגם כאשר הזמינו אלינו את לינור, בת השכנים, ישבו שלושתם בשקט יחד איתנו, בסלון, ושיחקו במשחק כדוריות המתכת שקיבלו לא מכבר מחברת הקיבוץ בת’. לתחושתי, משהו בנוכחות של אמירה וחברתה, אף היא משוררת עם ספר שירים ראשון מאחריה, השרה נינוחות על הבנים.

     אנחנו ישבנו ושוחחנו. ואז אמרתי לאמירה, דברים שחשבתי עליהם זמן קצר מקודם לבואה, כשיצאתי החוצה קצת.

     “תראי מה זה, כמה שנים אנחנו חברים, מכירים ומוקירים זה את זו, את ואני, ושלי אלקיים, ובלפור והרצל חקק, ורבים אחרים, ומעולם לא דיברנו בינינו על אשכנזים וספרדים ועל הפער העדתי. וראי איך זה הפך פתאום לדגל.”

     ואז דיברנו עוד על הורינו, ועל העלייה ארצה, ומה קרה מאז.

     אמירה נולדה בבגדד, עלתה ארצה בשנת 1951 והתיישבה עם משפחתה במעברת יקנעם. אחרי כן עברה להתגורר בירושלים, סיימה בית ספר מקצועי ועבדה כמזכירה במשרד החוץ ובלשכת העיתונות הממשלתית. היא באה ממשפחה נהדרת של אנשי חכמה ודעת, ומבחינתי תמיד הייתה ועודנה נסיכה. ספר שיריה הראשון “וירח נוטף שיגעון” הופיעה בהוצאת עם עובד, וזכה בפרס ביכורים. ספרה השני אף הוא הופיע שם, ואז עוד שלל ספרים נוספים.

     אבא שלי עלה ארצה מרומניה, התיישב עם משפחתו באוהל במעברת רמלה, שאחרי כן הפך לפחון. אחרי כן עבר להתגורר בשיכון שבנו פליטי עיירתו, ב’מושבה רמת השרון.’ הוא התחיל את דרכו כמדריך של נוער עבריין במעון ‘מצפה ים,’ ונהיה נשיא בית המשפט לנוער, ואני בכורו. ואף אני כבר הספקתי אי אילו ספרים ופרסים.

     שאלת המוצא שלנו מעולם לא עמדה ביני לבין אמירה, או שלי, או הרצל ובלפור, ועוד חברים מן המזרח. למעשה, זה דבר שלא עלה כלל בשיחותינו. זה גם דבר שאני בכלל לא אמור לכתוב עליו כאן. אבל כעת, בהווה המפלג והמסכסך הזה, שהחברה הישראלית שרויה בו, אולי ראוי וחשוב לומר זאת. כולנו ישראלים. ההורים של כולנו אכלו את החרא במעברות, תסלחו לי. כול אחד מהם עשה ככול יכולתו כדי לגדל אותנו.

     כן, היו כאן עוולות מבניות ואולי גם זדוניות. אבל הייתה כאן גם מדינה בדרך, שהתמודדה עם גלי עולים אדירים מקץ שנה אחת בלבד מהקמתה, במלחמת העצמאות. וראו איפה אנחנו היום. מדינה לתפארת, שלמגינת הלב קרועה ושסועה מבפנים.

     טוב שיש חברויות המגשרות על פער הזמן והמרחב, המזכירות זאת. את הישראליות של כולנו, את העושר המפעים שכול אחת מן המשפחות שלנו הביאה מארץ מוצאה, עושר שנכבש תחת התפיסה של ‘כור ההיתוך,’ אבל השתחרר מזמן לחופשי בתפיסת ה’רב תרבותיות’ והעידן הפוסט-מודרני.

     תודה לאל, כולנו חיים כאן, לכולנו הזכות המובנית והטבעית לבטא את עצמנו, איש איש מתוך עולמו ובסגנונו האישי, ולכולנו גם יש מקום כאן, במרחב הישראלי, בתרבות העברית, בשירה העברית שהיא נשמת אפנו.

     ואתם, סלחו לי על הפראזות האלה. אני מתנצל. הייתי ונותרתי ציוני. נלהב.

     אפילו שביומיום קשה כאן מאוד. בייחוד בלי סיגר ושמפניה.

     🙂

*

     חוץ מזה קר פה אימים. שש מעלות. וכשנכנסתי הבוקר לגן עם בניי – רובנו מסיעים אותם במכוניות אל הגן, פשוט בגלל הקור העז – וביטאתי את תדהמתי מן הקור כאן, השיבה לי אחת האימהות, “חכה, עוד לא ראית כלום.” בדיוק כמו שכתבה לי איילת מתובל כמה ימים מקודם לכן.

     נעמדתי ותהיתי ביני לבין עצמי כמה קשה זה עוד יכול להיות. עד איפה זה עוד יכול לרדת, מבחינת הטמפרטורה. -כנראה שאכן יש לי פה עוד מה לחוות.

     אבל לא אכפת לי. זה עדיף לי פי מאה על השרב בתל אביב.

    תובל, העומד על פסגת הר, שרוי למעשה בתוך עננים. הערפל ששורר כאן רוב שעות היום אינו ערפל, אלא מסך דק של טיפות גשם זעירות, שאנו מהלכים בתוכן. והבוקר, אחרי עבודה פורייה על כמה ספרים שאני עורך, התלבשתי טוב ויצאתי להליכה מסביב לקיבוץ, כדי להתרענן. זה היה נהדר. האוויר הקר והנקי הזה מילא אותי באנרגיה אדירה.

     אבל אחרי רבע שעה של הליכה מאומצת נחלפו הטיפות הזעירות של הגשם הדק במטח גשם ממש, ואני מיהרתי הביתה, אל חומו המיטיב של הבית, המחומם במערכת חימום תת רצפתית טובה.

      שיהיה לכם/ן לילה חם וטוב.