ההפקה האחרונה בהחלט לחודש זה.

     כאשר נדברתי עם הגננת של מיכאל ודניאל לגבי יום ההולדת שלהם, הציעה שנפריד בין ימי ההולדת, כדי לזכות כול אחד מהם בזכות הקבועה לילדי הגן – להיות ילד יום הולדת, המחליט ביום הולדתו כיצד יחגגו לו בגן. הילדים בהחלט ציפו לזה, אבל אני ביקשתי שלא נפריד בין ימי ההולדת שלהם, מפני שידעתי איזה מרד יצפה לי אם כך אעשה. הרי עד עכשיו, למרות שאלותיהם, לא גיליתי להם מי הבכור מביניהם. מבחינתי, כך אמרתי להם, שניהם נולדו יחד. מה אני צריך, שיתחילו לריב על הבכורה בגיל חמש:)?

     מכיוון שלא רציתי להפריד בין ימי ההולדת הציעה הגננת יעל, בחכמתה, שנעשה להם משהו מיוחד, ובמקום לשבור את חוקי הגן בכול הנוגע לימי הולדת, יבואו כול ילדי הגן להתארח אצלנו לארוחת בוקר ביום שישי. ומכיוון שיום השישי הסמוך ליום הולדתם חל בפסח, ובזה שאחריו כבר נקבע יום הולדת אחר – נקבע האירוח אצלנו ליום שישי האחרון, ה-28 בחודש. ימים ספורים אחרי שסיימתי אירוח של שבעים איש ואישה בבית.

      אז ביום חמישי אפיתי שתי עוגות יום הולדת מצוינות, בשיתוף הילדים ואחד מחבריהם, מהאתר של ניקי ב, שלעולם אינה מאכזבת אותי, ולמחרת, יום שישי, השכם בבוקר, קישטתי את העוגות ואז ניקיתי את הבית וסידרתי מעגל ישיבה בחצר. בתוכו פרשתי שטיחים וכריות לילדים, העמדתי שני שולחנות לכיבוד ולארוחת בוקר, ואז נעמדתי להכין שיפודי פירות טריים, ואחריהם גם שלושה מיני פנקייק – פנקייק מיוחד לאחד הילדים, שאינו אוכל גלוטן, פנקייק טבעוני לילדה הטבעונית בגן, ועוד פנקייק רגיל לכולם.

     הבנים התעוררו איתי מוקדם בבוקר, והיו על קוצים. הם לא רצו ללכת לגן, רק לחכות לחבריהם בבית, והשתוללו כהוגן עד להגעתם. אבל מרגע שבאו כול ילדי הגן עם הגננות הנה, היה פשוט כיף. זו הייתה הזדמנות ראשונה לראות את מיכאל ואת דניאל בקרב חבריהם ועם הגננות שלהם, במשך כמה שעות, וזה היה מעניין.

     יעל, הגננת, פתחה עם הילדים בשיחה על יום ההולדת של מיכאל ושל דניאל, מה זה 'תאומים,' וכך הגיעה לזה שנוצרו יחד באותה בטן. ברגע הזה הבאתי לה את ספר הילדים שכתבתי לבניי, ובו סיפור הבאתם לעולם. פרשתי אותו בפני הילדים, הראיתי להם את התורמת ואת הפונדקאית ואת תמונות הבנים עוד ברחם. ואז אחד הילדים הפטיר, "אני יודע, אין לכם אימא."

     "נכון," אמרתי לו, "אבל יש לנו את אילנה, השכנה שלנו מתל אביב, שהיא כמעט כמו אימא בשבילנו."

     במהלך הבוקר הזה מיכאל, שבאופן רגיל ויומיומי בבית משתולל נורא, ומאוד מאתגר את גבולותיי ואת חוקי הבית, הראה בגרות ובקיאות רבה בחוקים. הוא הסביר לחבריו שאסור לקפוץ זה על זה בטרמפולינה, וגם לא לעלות עליה יותר מארבעה ילדים, כי זה מסוכן (בימים כתיקונם הוא זה שקופץ על אחיו בה), ודניאל התיישב בחיקה של יעל והתרפק עליה, באופן שממש ריגש אותי.

     בשלב מסוים שמעתי שיחה בין אחד הילדים בגן לבין בניי. הוא סיפר להם שהוא הולך לחנות של בעלי חיים, להביא משם חתול, והם סיפרו לו שגם אנחנו נקבל תיכף שני גורי חתולים. ואז, כששאלו מה יביא להם מחנות זו, אמר, "אני יודע, אביא לכם אימא."

     חשבתי שאני מת, מהרגישות של הילד הזה, וגם מהתגובה המאופקת של ילדיי, אבל לא התערבתי בשיחה, כמובן. רק שמחתי שהראיתי לכל הילדים את ספר הילדים שכתבתי לילדיי על נסיבות הולדתם, כדי למנוע שאלות מיותרות או עלבונות בעתיד – ואני חושב שכדאי לכול אחד מן האבות הגאים הקורא טור זה להכין ספר כזה בעצמו. ומי שזקוק לעזרה בזה, אשמח לסייע לו.

     בין כל אירועי יום ההולדת יצא לי לנסוע פעמיים בקיבוץ עם הילדים, להחזיר לחברים כיסאות ושולחנות ששאלתי מהם. מכיוון שלצורך זה פיניתי את מושבי הבטיחות ברכב, נסעתי בו עם הילדים לא חגורים. תשמעו, אני חטפתי על זה ממנהלת החינוך לגיל הרך בקיבוץ, כהוגן, הן בנזיפה אישית והן במכתב קולקטיבי של איזכור הלכות זהירות (מבלי לאזכר אותי אישית) להורי הגן. ובצדק. ואללה, בי נשבעתי שלעולם לא אסע עוד עם ילדיי לא חגורים או ישובים על ברכיי, גם לא במהירות של עשרים קמ"ש, כפי שעשיתי…

     בסיום האירוח הזה נפלתי אל המיטה מותש. ישנתי בליל שישי שבע וחצי שעות, כפול ממה שאני ישן בדרך כלל, ובשבת בבוקר, כשקמנו, הייתי שמח להישאר בבית, אבל ידעתי שעלי לעשות משהו עם הילדים. אז הצעתי להם שניסע לנהריה. וכך עשינו.

     נסענו לנהריה, וחנכנו את עונת הרחצה שלנו בים. הילדים נהנו שם מאוד, אף על פי שחול הים של נהריה גס בהרבה מחול ימה של תל אביב. הוא עשוי מרסיסי צדפים, לא מחול זיפזיף חם ורך, אבל הם, בעיקר מיכאל, חפרו בו יחד אתי תעלות וארמונות, בעוד דניאל מתחבר עם ילד בן גילו, שהיו לו שני רובי מים עם משאבות, ושעה ארוכה רדפו זה אחר זה בהתזות מים.

     חזרנו הביתה שמחים, ואחר הצהריים סבא הגיע והלכנו יחד לפיצה ב'עלי מרקט', מאתיים מטר משער הישוב שלנו, לארוחת ערב.

     חברי תובל עוד לא גילו, ברובם, שיש כאן מאפייה חדשה, במרכז המסחרי העליון של דיר אל אסד, קרוב כול כך לקיבוץ. אבל ישנה כזו, ומוכרים בה פיצה משפחתית נהדרת ב-25 שקלים. וזה כיף גדול. אז תגידו מתי ונלך לשם יחד.

     זהו. בשישי האחרון מלאו אירועי יום ההולדת שלנו. עכשיו פניי לאירוע הבא – אירוע ההשקה של ארבעת הספרים החדשים שלי, ב'בית ביאליק,' ביום חמישי הבא, ה–11.5.17, בשעה 20.00. אמש כבר ישבתי לכתוב את תכנית הערב עם ליין אפ מדויק, וזה יהיה ערב מיוחד במינו.

     ואחרי כן משתרע לפניי החודש שבמרכזו שבוע הספר, ובו יהיה עלי לנסוע הרבה למרכז, כדי לחתום על ספרים, להיפגש עם נציגי החנויות ועוד.

     "אתה לוקח על עצמך יותר מדי," אמר לי אבא שלי אמש, כשעברתי איתו על היומן.

     "יש לי ברירה אחרת, אבא? אני צריך להתפרנס," השבתי לו.

     טוב לפחות שבקיץ יש לי מעט סדנאות בתל אביב, ואת רוב-רובו של הקיץ אעביר בעריכת כתבי-יד ובפיתוח הספרים הבאים שלי.

     רגע, שכחתי. ביום שלישי יום העצמאות. אני לא מתכוון לצאת משער הישוב, כדי לא להיקלע לפקקים ולתנועה של החג. אבל אשמח אם מישהו מחברינו הרבים יבוא אלינו עם ילדיו למנגל. אז מי בא?

     שכולנו נעבור את יום הזיכרון לחללי צה"ל בשלום, ונשמח ביום העצמאות הבעל"ט. שבוע טוב.