באמצע שנות השמונים, אחרי שיצאתי מהארון בראיון לתמר מרוז במוסף "הארץ," והייתי בזה בערך לאדם ה – 2-3 שנחשף אי- פעם במדינת ישראל בשמו ובתמונתו כהומו, התחילו להגיע אלי הטלפונים מן האגודה. אני לא זוכר מי התקשרו, יעקב פזי, תיאו מיינץ או דני לחמן, לא ייאמן ששלושתם כבר אינם בין החיים. בכל מקרה, המתקשרים כל פעם סיפרו לי על בחור אחר, שנזרק מן הבית, ואין לו איפה לישון, אולי יוכל לישון אצלי איזה לילה או שניים, עד שימצא לו מקום.
הטלפונים האלה הדאיגו אותי מאוד. שוחחתי עליהם עם אבא שלי, שכבר היה אז נשיא בתי המשפט לנוער. הוא הזהיר אותי, לא להלין בביתי צעירים זרים, מפני שלעולם איני יכול לדעת אילו צרכים רגשיים יש להם, ומה הם עלולים לטפול עלי אחר כך. אבל אז פתחתי איתו בשיחה בנושא. אמרתי לו, שצריך להקים בית מחסה, הוסטל לנערים ונערות שנזרקו מן הבית על רקע הנטייה המינית, ושאלתי אותו אם יוכל לדבר על כך עם אנשי רשות חסות הנוער, שמקודם שהיה לשופט, היה חלק מהם.
באותם ימים, באחד מאותם ערבים רבים שבהם שוטטנו כולנו בגן העצמאות, כי מקום מפגש אחר לא היה אז, מלבד בית האגודה החשאי ואיזה בר תורן קטן, הראה לי מישהו בחור צעיר מסתובב בגן באמצע הלילה עם תרמיל על הגב.
"זה תיקן," הוא צחק.
"סליחה?"
"מה, אתה לא יודע? ככה קוראים לאלה, שמחפשים כאן זיון ומקום לישון בו בלילה. לכן הם מסתובבים עם תרמיל על הגב," הסביר לי.
לבי חרה מאוד אותו רגע. אבל לא אמרתי לו דבר.
כעבור איזה זמן החליטה מיכל עדן, בת נווה צדק, שגורשה מן הבית על רקע הנטייה המינית, לרוץ לבחירות במועצת העיר תל אביב יפו, מטעם מרצ, כנציגת הקהילה. באותו זמן, הייתי בעל משרד יחסי ציבור גדול בנווה צדק, עם הרבה עובדים ותשתית. כאשר פנתה אלי בבקשת עזרה בהכנת הבחירות הצעתי לה את השימוש חינם אין כסף במשרדי.
"את יכולה לבוא לכאן עם הפעילים שלך, מדי יום בשעה ארבע, כשאנחנו מסיימים את העבודה, להישאר ולעבוד כאן על הטלפונים ועל המחשבים, להשתמש במטבחון, במכונת הצילום, בפקס, בכל צורכי המשרד," אמרתי לה, "אל תשלמי לי דבר על זה. רק דבר אחד אני מבקש – אחרי הבחירות, אם תיבחרי למועצת העיר, הקימי הוסטל לנערים ונערות שנזרקו מן הבית על רקע הנטייה המינית."
מיכל עשתה היסטוריה והייתה לחברת הקהילה הראשונה בישראל שנבחרה למועצת העיר. והיא עמדה בהבטחתה. היא לקחה את הרעיון הזה, שהיה כל כך קרוב לליבה, מפני שהיא עצמה נזרקה מהבית בשל נטייתה, אספה מסביבה אישי ציבור ותורמים, מתנדבים ומתנדבות, רתמה ליוזמה את עיריית תל אביב, את רשות חסות הנוער, וגופים נוספים,
היא לא רק הקימה את הבית הזה, היא מלווה אותו מקרוב גם היום, גם אחרי שכבר הייתה לעורכת דין בעלת משרד ולאם בעצמה. בעבורה, "בית דרור" הוא מפעל חיים.
בית דרור הוקם שני רחובות מן הרחוב שלי, בלב נווה צדק, בווילה פרטית בת שלוש קומות. בבית ישנן מנהלת, עובדת סוציאלית, מדריכים ומתנדבים, המפעילים אותו כבר עשור. הבית קולט נערים ונערות מכל המגזרים בחברה הישראלית, דתיים, חרדים וחילוניים, יהודים וערבים, בנים ובנות וטרנסג'נדרים מהיא להוא ומהוא להיא, מעניק להם מקלט בטוח, וגם הרבה יותר מכך. מסגרת חיים שלמה. מערכת חוקים שיש להתנהל בתוכה, מסגרת לימודית מסודרת, מחויבות לעבודה המפרנסת את בעליה.
בתום תקופת השהייה ב"בית דרור" ישנם העוברים לדירות מעבר, וישנם השוכרים/ות להם דירה עם שותפים.
במהלך העשור שחלף מאז הקמתו של "בית דרור" זזתי הצידה. העדפתי להיות מתנדב מטבח, המבשל פעם-פעמיים בשבוע אוכל לחבר'ה, ממצרכי היסוד שמתקבלים במקום. אגב בישול וארוחה משותפת, יצא לי לשוחח עימם, לספר להם על חיי, על תהליך היציאה שלי מן הארון, בתקווה שאעזור להם בזה.
אחרי שכבר לא היה לי זמן להתנדב במטבח, נהגתי להזמין מדי שבוע, בתשלום, נער או נערה מבית דרור, אם כדי שיעזרו לי בניקיון הבית ואם כדי שיסייעו בעבודה משרדית, במשרד יחסי הציבור שהיה לי, כמו הכנסת חומרים למאות מעטפות, הדבקת מדבקות על הזמנות לאירועים וכדומה.
גם אז השתדלתי לקשור איתם שיחה, ללמוד מניין הם, מה מעסיק אותם, וגם לספר להם קצת על עצמי.
הסידור הזה נפסק מפני שמישהו/י באיזשהוא מקום החליט, שתעסוקה כזו, בבית פרטי, אינה עומדת בתקנות המקום. מוזר, כי כאשר נדרשתי לכך גם דיווחתי עליהם למוסד לביטוח הלאומי.
אני חושש, שסידור זה נפסק, מפני שבשלב מסוים, לפני שנים, כאשר הצטברו אצלי הרבה מדי תלונות של נערים ונערות על המשמעת החמורה מדי שהופעלה נגדם במקום בזמן מסוים, ואני מדגיש, זה היה ועבר, והם כל כך סבלו עד שברחו להתחבא אצלי בבית, כך שזה יהיה עדיין 'חוקי', דאגתי להעביר את המידע הזה לאן שצריך, כדי שהפיקוח על בית דרור יוודא, שהענישה בו מידתית ושאין בו הקפדה כה חמורה על חוקי הבית, עד שהיא פוגעת בזכויות היסוד של השוהים בו.
העניין טופל כמו שצריך, ואילו אני חזרתי לנקות את הבית לבדי.
מאז הקשר שלי עם "בית דרור" מתמצה במשהו נחמד מאוד. כל פעם שמסתיים אצלי, בתל אביב ובחיפה, מחזור ראשון של סדנת כתיבה, אני מציע למשתתפים להביא לפגישה האחרונה משהו לקרוא – ומשהו לאכול, כדי שיבטאו את עצמם גם דרך הצלחת. את כל מה שהם מביאים, כל מה שנותר אחרי המפגש, אני אוסף, ומסיע ל"בית דרור." כך, פעמיים לפחות מדי סמסטר, אני מתדפק על דלתות המקום כמו דודה טובה מנווה צדק, ומביא להם ממיטב מאכליהם של משתתפי/ות הסדנאות לכתיבה שלי.
ומדי פעם אני מגניב להם גם מתוקים ועוגות ודברי מאפה שמצטברים אצלי בבית, כדי שלא יצטברו אצלי בקיבה.
הערב חוגג "בית דרור" עשור לקיומו, בערב מיוחד המתקיים במרכז עינב, בגן העיר תל אביב. מנהלת המקום הנוכחית, יעל, בעצמה אם חדשה, תבעה ממני במפגיע להגיע, ואני הבטחתי לה שאעשה כן. אבל אמרתי לה מראש, שהילדים קצת חולים, ושאם לא אמצא סידור הולם לילדים לא אוכל להגיע לאירוע.
"אז תביא אותם איתך," אמרה. "העיקר שתבוא."
האמת היא, שלא סיפרתי לכם כאן השבוע, שדניאל המשיך להקיא מיום רביעי שעבר עד היום, ברציפות, פעם-פעמיים ביום. שהוא אכל כל השבוע רק שליש עד חצי ממנת המזון הקבועה שלו, ושזה הלחיץ אותי עד מוות. לא רציתי שתגיבו שוב במבול של עצות, כי בשלב מסוים זה פשוט מבלבל אותי.
אתמול בלילה מצאתי את עצמי מתקשר לשוחח עם רופאה במלר"ם, בשיחה בתשלום של 75 ש"ח בכרטיס אשראי.
היא הקשיבה לי, אמרה, שאם היו בחדר מיון ושוחררו משם, סימן שהכול בסדר, והציעה לי לתת לדניאל נרות נגד הקאה.
אני החלטתי לחכות ולראות איך יעבור ליל אמש.
לשמחתי הוא אכל בחצות וחצי, ולפנות בוקר, גם מידי אבא שלי, שכמו תמיד בא לשחרר אותי מהאכלת הבוקר של ימי שלישי, בהם אני נוסע לחיפה.
כשקמתי וגיליתי שאכל, ולא הקיא, שמחתי מאוד. הילד לא יתייבש לי. לקחתי אותם למעון ונסעתי לחיפה.
באמצע הסדנה בחיפה היה לי טלפון מן המעון. הגננת התקשרה לומר לי, שדניאל אמנם אכל עוד ארוחה, אבל אחרי כן הקיא המון על עצמו ועל המנהלת. ממש כיסה את שניהם בקיא.
נחרדתי.
את הדרך מחיפה לתל אביב עשיתי בדאגה גדולה, ומיד מן המעון נסעתי איתם לרופאה, כדי להספיק לפגוש אותה לפני השעה ארבע, שזה סוף יום העבודה שלה בימי שלישי.
ד"ר הרמן קיבלה אותי עם הילדים, בדקה היטב את שניהם (דניאל מקיא, מיכאל משלשל), והרגיעה אותי שהכול בסדר. אחת מן השתיים, או שזה וירוס, או שדניאל מקיא, מפני שעבר, בדיוק במקביל לתחילת ההקאות, ממטרנה שלב 1 למטרנה שלב 2, שבה יש יותר ברזל. כיוון שגם הכפלתי להם את כמויות הברזל, משלוש לשש טיפות ביום, ייתכן שזה יותר מדי לו, וזה מה שגורם לו להקאות.
נרגעתי, ולקחתי אותם הביתה.
רחצתי אותם, החלפתי להם בגדים, ואז אמרתי לעצמי, שאסע עימם לאירוע בכול זאת. יהיה לי כיף לבוא איתם ולפגוש באירוע את כל ה'ילדים' שלי, ובהם בחור אחד, דן, שנפשי נקשרה בנפשו ונפשו נקשרה בנפשי עד כדי כך, שמאז שהותו ב"בית דרור" הוא קורא לי 'אבא,' ובתחתית הארגז של כלי המיטה שלי אני עדיין שומר לו על אלבומי התמונות של ילדותו, שנים אחרי שהפקיד אותם בידי, אחרי שעזב לתמיד את הבית.
גיהצתי חולצה, לבשתי ג'ינס, התבשמתי, שמתי את מיכאל ודניאל בעגלה בכוונה להובילם אל האוטו, ואז מיכאל התחיל לבכות.
מה זה לבכות, לצרוח.
כל פעם שהרמתי אותו על ידיי נרגע. אבל ברגע שהנחתי אותו בעגלה שב לצרוח.
חיכיתי כמה דקות, שבהן נשטפתי זיעה מרוב לחץ. השעה כבר הייתה עשרים לשבע בערב, והאירוע התחיל בשבע.
בסוף הבנתי.
הורדתי מעלי את החולצה המגוהצת ואת הג'ינס, לבשתי גופיה מסמורטטת ומכנסיים קצרים, ולקחתי אותם בעגלה ל"סופר פארם," לקנות לדניאל מטרנה 1, כדי שיהיה לו מה לאכול הערב, וחזרתי איתם הביתה.
אני בטוח שכולם מאוד נהנים ושמחים שם, הערב, במרכז עינב, בגן העיר.
כל כך הייתי רוצה להיות שם, עם המייסדים והמתנדבים והבנות והבנים, ובהם 'הילדים שלי', כל הנערים והנערות שהכרתי דור אחרי דור ב"בית דרור," ושאני כל כך מאושר לפגוש אותם בוגרים ומסודרים בחיים.
אבל אין מה לעשות. אני אב חד-הורי לשני פעוטות, הבנים שלי, מיכאל ודניאל, מבחינתי הילדים הכי מקסימים בעולם, כמובן, וכשהם חולים, אני נשאר איתם, והם איתי.
הדבר שהכי רציתי היה, שהבנים והבנות בוגרי "בית דרור" יראו אותי בגיל חמישים ושתיים עם עגלת תאומים, ויידעו שזה אפשרי. שלהיות הומו היום זה לא סיפור. שזה לא אומר ויתור על הורות או על משפחה.
אבל את הדוגמה הזאת נבצר ממני להראות לכם הערב. תיהנו, תגדלו ותהיו מאושרים.
כל אחד ואחת מכם מוזמן לבקר אותנו, כמובן, 'ילדים':)
