אני כותב את הפתק הזה רדום לחלוטין, אז אני לא אחראי לתוצאות:)
קמתי בארבע בבוקר, לימדתי בחיפה, ואחרי מנוחת צהריים קצרה הבאתי את הילדים למעון – וחזרתי אליו לאסיפת הורים. אילנה שמרה על הילדים עד שחזרתי.
כשנכנסתי הביתה, דניאל ישן, מיכאל היה ער לחלוטין על שמיכת הפעילות. הוא שכב על בטנו, החזיק יפה את ראשו וכתפיו מעלה, והביט בי בעיניו המדהימות.
הייתי מאוד רעב, אז ניסיתי להתעלם מזה, והכנתי לי סלט ירקות גדול.
אבל הילד המשיך להתבונן בי בשקט, עד שלא יכולתי יותר.
נשכבתי לידו על השמיכה, שמתי מסביבו את זרועי, ואמרתי לעצמי, שזה זמן מיוחד מאוד, זמן שדניאל ישן ומיכאל ער, וזה יכול להיות הזמן הפרטי שלי איתו.
הבאתי לשמיכה את ספר שירי הילדים שטובה הביאה לנו, וקראתי לו את "פרפר נחמד" ו"האוטו שלנו גדול וירוק" וכו', והראיתי לו באצבע כל מיני דברים בכל ציור. והילד קלט די מהר, שאני קורא ואז מראה לו את הציור משמאל, והביט בו בסקרנות.
כשסיימנו, נשקתי לו במקומות שהוא אוהב – בקצה העין – אמרתי לו כמה שהוא יפה וכמה שאני אוהב אותו, ואז נשקתי לו גם במקומות שמהם הוא צוחק. בצוואר, בבטן.
אחרי כן שיחקתי לו בידיו וברגליו, בתרגילי הצלבות, הרמות, הורדות, עם השיר "נד נד עלה ורד," וכשגם זה הסתיים, והוא כבר היה די עייף, הבאתי אותו אל מיטתו.
הוא נרדם כמעט מיד. רק אז התיישבתי לאכול את הסלט.
ממש בסיום האוכל שמעתי קול קריאה מכיוונו של דניאל. מיהרתי אל מיטתו, והוא אכן שכב שם ער, מביט בי בעיניו הכחולות ומחייך את החיוך הנפלא, הגדול שלו.
לקחתי אותו בידיי, וחיבקתי אותו אלי.
הילד הזה גדול גוף, תענוג לחבק אותו. והוא גם מאוד אוהב להתחבק. ישר מתחפר עם האף והפנים שלו בשקע הכתף, מתארגן עם הישבן שלו על מרפקי, ונצמד אלי בגופו המתוק.
נשכבתי איתו על הספה מול הטלביזיה. זה היה סיום החדשות, הראו קצת פרסומות, ודניאל, שמאוד אוהב טלביזיה, הביט בהן סקרן לחלוטין.
ידעתי שאין צורך שאקרא לו סיפור כעת. די לו בקצת טלביזיה. הקריאה יכולה לחכות ליום אחר.
אבל החשוב מכול בעבורו הוא החיבוק.
אז סגרתי את הטלביזיה, ושכבתי איתו מחובק על הספה. אמרתי לו כמה אני אוהב אותו, וכמה הוא ילד נהדר, ונישקתי לו בקצות העיניים ועל הלחיים התפוחות שלו.
אחרי כן הנחתי אותו על שמיכת הפעילות, והוא נרדם, פשוט ידיים ורגליים, על בטנו.
רכנתי מעליו ונשקתי לו, והוא חייך, מתוך שנתו, חיוך קטן ומרוצה.
אמרתי לעצמי, שעשיתי את שלי להיום. שיש לי שני ילדים מקסימים, וכל אחד מהם כל כך שונה מרעהו.
שכיף לספר להם סיפור יחד, להאכילם יחד, וכיף גדול להשכיב את שניהם זה לצד זה, ולראות את מבטי האהבה שהם שולחים איש לרעהו, את האופן בו הם משלבים ידיים, ומתקשרים זה עם זה.
אבל לא פחות נעים ומספק לבלות עם כל ילד יחד, בנפרד מאחיו.
הספרים אומרים שזה גם חשוב וטוב.
לילה טבו.
