כל כך דומים, כל כך שונים – פוסט להורים עם קיבה חזקה בלבד.

"מעניין אם יש ביניהם טלפתיה," אמרתי למיכל הלילה, בעודנו מאכילים את הקטנים.

"למה?" שאלה. היא החזיקה והאכילה את דניאל.

"כי מיכאל אוכל ברעבתנות, כאילו הוא יודע שהוא צריך לעבור את אחיו במשקל," השבתי לה, בעודי מחזיק את הבקבוק קלות, מול פיו השוקק של מיכאל.

"אני לא חושבת שזה עניין של טלפתיה," השיבה, "זה משהו שהטבע דואג לו. ילד קטן יודע שהוא צריך לאכול כדי לגדול."

אחרי ההאכלה ההיא, של חצות, הלכתי לישון. מיכל, כמו בכל לילה, נשארה ערה, וטיפלה בהאכלת השחר, בשלוש ומשהו ובשש.

אני התעוררתי רענן אחרי חמש שעות שינה, כהרגלי, ומיד החלפנו משמרות. מיכל, שהייתה ערה כל הלילה, ויש לה גם יכולת מדהימה לישון בכל זמן, נכנסה לחדר וסגרה את דלת. איחלתי לה בליבי שתישן טוב.

האכלת הבוקר שלי התחילה בשמונה וחצי. מיכאל התעורר ראשון ומיד דרש את שלו. האכלתי אותו, וכהרגלו הוא בלע את האוכל, שיהק כמעט מיד – וחזר לישון.

דניאל, הו דניאל, זו כבר הייתה אופרה אחרת.

הוא ילד גדול יותר, במשקל, יותר ערני וקשוב לסביבתו, בניגוד למיכאל, שיש בו הפנמה מסוימת (אף כי גם הוא הופתע, כשבמהלך ההאכלה שלו הפסיקה משאבת המים המזמזמת של הבניין לפעול, והגיב לזה בעיניו) וגם מערכת עיכול רגישה משל אחיו הבכור.

האכלתי אותו חמישים סמ"ק. באמצע עצרנו לגרפצים, לטפיחות עדינות על השכם, וגם לדיבורים סתם.

ואז הוא התחיל להתאמץ. כמו שתינוקות עושים, אתם יודעים. כשמחזיקים אותם, או מביטים בהם, יודעים מיד.

הם עושים קקי.

נו טוב, נתתי לו לסיים ואז השכבתי אותו על המיטה, על חיתול, קירבתי אליו חיתול חדש ומגבון לח, כמו שלימדה אותי מיכל, גיסתי, ופתחתי את מכנסיו ואת החיתול שלו.

הוא היה מלא, וגם גופו נמרח בזה.

בלית ברירה, הפשטתי את חלקו התחתון לגמרי, הפכתי אותו על בטנו, כך שישכב על כף שמאלי הפרושה, ושטפתי אותו במים חמימים מתחת לברז הכיור.

זו הייתה הפעם הראשונה ששטפתי ילד.

הוא התלונן קצת, כי מים אף אחד מהם לא אוהב, אבל נרגע כשהלבשתי אותו והיה לו חם ונעים ונקי.

אבל אז התכווץ שוב…

בקיצור, הבחור פתח בית חרושת לקקי, חירבן שלוש פעמים, וגרם לי להחליף לו שלוש פעמים את החיתול, בזו אחר זו.

תענוג.

אחרי כן הוא כבר לא רצה לישון, והתלונן כשניסיתי להשכיב אותו בעריסה, לצד אחיו.

אז פרשתי לו ספר צורות בשחור ואדום של "סימילאק," שיהיה לו במה להסתכל עד שיירדם.

הוא הביט בתמונות, הפך את הדפים בתנועות ידיו הזריזות והלא רצוניות, עד שנמאס לו והחל שוב לבכות, וגם לגהק. אחרי הכול, כמה כבר אפשר להסתכל בחיפושית אדומה-שחורה של "סימילאק."

כיוון שאתמול היה לו התקף גיהוק נורא, במהלכו געה בבכי מרוב בהלה, הפעם זכרתי מה יעצה לי מיכל – מיד הרמתי אותו אל ידיי, בתנוחת שיהוק, והסתובבתי איתו ברחבי החדר.

אבל גם אחרי שהגיהוק פסק הוא לא נרגע. הוא היה ערני לחלוטין.

אז נזכרתי בעריסה השניה, שהיא כמו נדנדה.

הוצאתי אותה למרפסת, פרשתי בה שמיכה, שמתי אותו בתוכה והתחלתי לנדנד אותו.

הנדנוד, כך מספרים ספרי ההדרכה להורים, מחקה את תנועות הרחם, ומרגיע את התינוק.

ובכן, לא את שלי.

הוא אמנם נהנה מזה, וגם הקשיב למטוסים החולפים בשמים, לציפורים המצייצות, לרוכל הקרטון העובר על אופניו ברחוב מדי בוקר, ומכריז על איסוף קרטון, אבל אז החל שוב להתלונן ולבכות.

האסימון ירד לי כשהחל לעשות תנועות אכילה בשפתיו. כך הוא מסמן כשהוא רעב.

הכנתי לו עוד מנה של שישים סמ"ק, והתיישבתי להאכיל אותו במרפסת.

הקטן אכל עוד ארבעים סמ"ק מבלי לעפעף. כמו תמיד, אחרי כן היה לו קשה. כאבה לו הבטן.

בשלב הזה כבר הייתי רעב מאוד. לקחתי כדור סותר חומציות וידעתי שאני חייב לאכול.

אז קשרתי עלי את מנשא הבד והלכתי עם הילד למטבח, להכין לי ארוחת בוקר.

גהרתי מעל קרש חיתוך. ביד אחת תמכתי בילד, והחזקתי במה שחתכתי – בצל, תפוח אדמה, כוסברה טרייה ופלפל חריף. ביד האחרת השתמשתי בסכין מטבח.

שמתי הכול לטיגון במחבת המיוחד שקניתי כאן, ומשמש אותי מאוד, ואז זזתי איתו מן המטבח, שלא יריח את ריחות הטיגון והם לא ייספגו בו.

כשהכול היה מוכן שפכתי פנימה פלפל שחור, כורכום ופפרקה חריפה, ושתי ביצים.

הכנתי לי ארוחת בוקר נהדרת.

דניאל בינתיים נמנמם לי בידיים, אז השליתי את עצמי שהוא נרדם ושמתי אותו בעריסה, לצד אחיו.

ברוב חסדו, הוא איפשר לי לאכול ארוחת בוקר מול המחשב. אבל ברגע שסיימתי החל שוב לבכות.

אז לקחתי אותו שוב החוצה, אל העריסה המתנדנדת, כדי שלא יעיר את אחיו, והתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה.

גם במהלך הכתיבה הוא עושה לי קולות, מזכיר לי את קיומו, ומדי פעם עלי לקום, לראות שהכול כשורה איתו ולנדנד לו קצת את העריסה.

הוא ילד מקסים ומיוחד, אבל הרבה יותר קשה להתנהל איתו מאשר עם אחיו, שישן שנת ישרים בחדר.

שיהיה לכם בוקר טוב.

*

בירכתי אתכם בבוקר טוב:? תשכחו מזה.

לקח לי קצת זמן להבין שדניאל רוצה לאכול בשלישית (!). אז הכנתי לו אוכל ולקחתי אותו לחדר.

דקה אחרי שהתחלתי להאכיל אותו, והוא אכל ברעבתנות כאילו לא אכל פעמיים מקודם לכן, התעורר מיכאל וישר התחיל לצרוח שגם הוא רעב.

רצתי למטבח, הכנתי לו בקבוק, ואז עשיתי מה שאם חד הורית נפלאה אחת לתאומים, באה ולימדה אותי קודם לנסיעתי – הנחתי את שני הכרים הנוקשים שלי על מזרן, על כל כר השענתי ילד, דחפתי לשניהם בקבוקים לפה, וכרעתי על ברכיי על הארץ למולם, אוחז קלות בבקבוקים ונותן להם לאכול.

חבל שלא הייתה לי יד שלישית לצלם את זה, מפני שאין דבר מרגש יותר משני אחים האוכלים יחד, על מיטה אחת.

מיכאל, כמו תמיד, אכל מיד, וכשסיים העליתי אותו לגרפץ שהגיע מהר. דניאל התלונן. אז חזרתי להאכיל אותו בעוד אחיו 'נח.'

למעשה, מיכאל לא נח כלל. הוא הכין לי מוקש.

כשהבנתי את זה פתחתי לו את החיתול. הוא היה מלא וגדוש.

אבל אז, בעודי מתארגן להחליף לו, הוא לחץ שוב על בטנו – וסילון אדיר של צואה צהובה ניתז ממנו היישר באוויר – עלי, על מכנסיי, על החיתול, על האוברול המופשל שלו ועל גופו.

זוועה חייה.

הקיצור, הפשטתי אותו לגמרי, ולקחתי אותו לכיור.

הוא צרח ומחה, כי הוא ממש, אבל ממש שונא מים.

אבל לא עזר לו איתי. כשצריך אני נחוש.

רחצתי וניגבתי אותו, והתחלתי לחתל אותו.

בשלב הזה מיכל המסכנה כבר התעוררה, ועזרה לי לסיים את ההאכלה של דניאל ולהרדימו.

אני מקווה שהיא תחזור לישון. מגיע לה. חסרה לה שנת לילה.

ואללה, איזו חניכה להורות הבנים שלי עושים לי, תענוג.

*

לא אסתכן לכתוב שוב שיהיה לכם יום טוב:))