אתמול ביקרתי עם ילדיי ב"מיי ביבי" בירכא. אנחנו עושים את זה לעתים תכופות. ירכא שכנה שלנו, ואנחנו עורכים בה קניות ומבלים בה. מה שבלט לעיניי בשבת הוא, שרוב הבתים בירכא הניפו השבת שני דגלים – את הדגל הדרוזי ואת דגל ישראל.
"אבא, למה הדרוזים תלו את דגל הגאווה על הגגות?" תמהו בניי. חייכתי אליהם.
"זה לא דגל הגאווה, זה הדגל הדרוזי," אמרתי להם, "הם מאוד דומים. בשניהם יש את כול צבעי הקשת, אבל בדגל הדרוזי ישנו גם משולש ירוק." מה שלא סיפרתי להם הוא מהי משמעות הצבעים בדגל הדרוזי – הפס האדום בעבור הלב ואהבת הזולת, הפס הצהוב מסמל את השמש והחיטה, אם כול חי, הפס הכחול את השמיים והאמונה באל, הפס הלבן את האור ואת הטוהר, והמשולש הירוק – את האדמה ואת החיים.
אין זה מקרה, בעיניי, שהשבוע שני הדגלים, הדגל הדרוזי ודגל הגאווה, נישאים ברחבי ישראל. בני ובנות העדה הדרוזית ובני ובנות קהילת הלהט"ב הם הנפגעים העיקריים, אך לא היחידים, מן החקיקה הנחפזת והממאירה של סוף מושב הכנסת האחרון – חוק הלאום וה'תיקון' המפלה לחוק לנשיאת עוברים, הידוע בשם 'חוק הפונדקאות.'
בנימין נתניהו עשה טעות גורלית, את טעות חייו, כאשר עורר את זעמן של שתי הקהילות האלה, הקהילה הלהט"בית והעדה הדרוזית. הוא לא העריך נכונה את עוצמת כוחן ואת עומק זעמן. הוא עתיד ללמוד זאת בדרך הקשה. שלטונו ייפול בשבועות הקרובים, כתוצאה מהמשך המחאה של קהילת הלהט"ב והיציאה לרחוב של בני ובנות העדה הדרוזית. עליהם יתווספו גם הנכים, הקשישים, החולים, כול המגזרים המודרים והמוחלשים בחברה הישראלית.
הסיפור הזה, של החרבת ישראל הדמוקרטית על ידי שלטון הימין נגמר. עכשיו זה רק עניין של זמן.
אבל זה תלוי במידה רבה גם בכך, שהעדה הדרוזית, קהילת הלהט"ב וערביי ישראל וכול שאר המיעוטים המודרים מחוק הלאום ומחוק הפונדקאות לא יילכו שולל אחר תרבות הספינים והרמייה של ראש ממשלת ישראל. אל תאמינו למלה היוצאת מפיו. הוא יודע שגמר את תפקידו, וכעת הוא רק מנסה בכול מאודו לעשות את מה שהוא יודע לעשות. מניפולציות ריקות, תכסיסים פוליטיים, רטוריקה ריקה. האפס הזה גמר את תפקידו כאן. עכשיו תורנו להראות לו, ברחוב, את הדרך החוצה.
חכי ותראי, קרן.
אני מקנאה בבטחון שלך שהוא גמר את תפקידו …